אנחנו נוטים לראות את חיינו כדרך סלולה כאשר המכשולים בדרך – הקשיים, הטראומות, הכאבים, התבוסות – כל אלו הן טרדות בלתי רצויות שמפריעות לנו לממש את הדרך שאליה ׳נועדנו׳.
במובן מסוים, הפילוסופיה הסטואית והפסיכותרפיה בעקבותיה הופכות את הראיה הזו.
על פי הפילוסופיה הסטואית אין באמת דרך מוכנה מראש שאליה ׳נועדנו׳ ללכת ועל כן כל מה שנקרה בדרכנו – נעים יותר או פחות – הוא חלק מהדרך שלנו, ממסע החיים.
על פי ראיה זו כל מה שאנו תופסים כמכשול בדרך ל׳מטרה׳ לא רק שאינו מכשול אלא מהווה את הדרך עצמה.
גישה זו, כאשר מתחילה להיות מיושמת ביום יום, מלמדת אותנו להחליף את המבט האידאלי שלנו על כל רגע בחיינו במבט אותנטי וחומל.
אנחנו לומדים אז להפסיק לסנן את הלא נעים בחיינו – את כל מה שאנו רגילים להסיט את מבטנו ממנו ולהתנער ממנו – הכאבים שלנו, הכשלונות שלנו, הפחדים שלנו, העצב שלנו.
בתרגול של המחשבה הסטואית, בדומה למדיטציה, אנו רואים בכל חוויה שאנו נתקלים בה כחלק אותנטי של פסיפס החיים שלנו ולומדים לקחת אחריות מלאה על כל סיטואציה שאנו מוצאים את עצמנו בתוכה – קשה ככל שתהיה.
במפגש האינטימי שלנו עם חומרי הגורל העיוור, האקראי והסתמי שנקרים בדרכנו אנחנו לומדים להמיר את הגורל הזה לחומרי חיים בוערים שמרכיבים, כמו פסיפס, את הקיום שנקרא חיינו.
ההמרה הזו מגורל לחיים אותנטיים של כוונה היא תכלית הריפוי על פי הפילוסופיה הסטואית.
