פעמים רבות מסתבר שהסבל שלנו נובע מסיפורים – סיפורים שאנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו או כאלו שסיפרו לנו בעבר – על עצמנו ועל העולם.
הסיפורים האלו שנטמעו בנו עם השנים הופכים ל׳אמת׳ בלתי מעורערת, ל׳זהות׳, ולמי שאנחנו.
אז מדוע לא להפרד מסיפור שפוגע בנו?
פעמים רבות הסיפור שפוגע בנו מגדיר את כל הערך העצמי שלנו והפרידה ממנו גורמת לנו לחרדת זהות כך ש״אם נוותר על הסיפור שלנו אז מי אנחנו בכלל?״
הפחד מאובדן הזהות מנציח את הסיפור שאנחנו ולא מאפשר לנו לספר סיפור חדש ואולי מעבר לזה – כפי שנראה בהמשך – לחיות חיים חופשיים מסיפורים, כפי שמציע למשל הזן בודהיזם.
מהו סיפור פוגעני?
סיפור פוגעני הוא כזה שמתנה את הערך שלנו בכך שאנחנו חלק מסיפור שבו אנחנו יוצאים ה ״טובים״ או ה״גיבורים״ בסיפור.
הסיפור שבו אנחנו אמורים לצאת ״טוב״ מאפשר למעשה לשלוט בנו – בהתנהגות, במחשבות וברגשות שלנו.
יתכן אפילו שאבולוציונית מלכתחילה מטרת הסיפורים שסיפרו לנו היתה לתמרן אותנו להתאמץ לצאת ״הטובים״ או ה״גיבורים״ על פי סיפורים אלו ולהתנהג בהתאם.
דוגמא מאלפת להבנה זו היא סיפורי התנ״ך.
מחקרים ארכיאולוגים או היסטוריים מלמדים אותנו שהתנ״ך אינו מתאר עובדות אלא אידיאולוגיה – כלומר סיפור ״מחנך״ שמטרתו להטות התנהגות לכיוון מסויים, כנראה הכיוון שלמספר הסיפור היה אינטרס לכוון את החברה לפיו.
סיפורים הם הדרך בה שליטים לאורך ההסטוריה עיצבו את ה״זהות״ כלומר הסיפור שאנשים יספרו לעצמם על מי שהם ובכך יכווין את התנהגותם.
דוגמא לסיפור כזה שהיה פוגעני היה הסיפור על המעמדות החברתיים – ה״קאסטות״ בהודו.
שנים רבות כל אדם שנולד בהודו – סופר לו מגיל אפס מהו ה״מעמד״ שלו.
כלומר, תנוקות מסויימים שנולדו באזורים או משפחות מסויימות שמעו והפנימו את הסיפור שהם ׳מלכים׳, ׳לוחמים׳ או
מעמד ׳גבוה׳ אחר לעומת אחרים שלימדו אותם מרגע שנולדו שהם ״משרתים״ ובסיפור זה תפקידם לשרת את המעמדות העליונים.
כמובן שמטרת הסיפור החברתי ההודי היתה לגרום לאנשים מסויימים לקבל כ״טבעי״ את העובדה שהם משרתים.
לפעמים כדי לחזק את ה״טבעיות״ של הסיפור מייחסים אותו לאדם ״קדוש״ או שליח של איזה שהוא כח עליון או אל כלשהו, על מנת שאף אחד לא יעז לערער על הסיפור.
כך באופן דומה גם בארצות הברית סיפרו ולעיתים עדיין מספרים (באופן פחות מפורש) שצבע העור השחור ׳נחות׳ מצבע עור בהיר יותר.
מהפיכות חברתיות מתרחשות – כמו בארצות הברית או הודו- כאשר לחלק מסויים נמאס מהסיפור שהוא מספר לעצמו או שסיפרו לו והוא מחליט לספר סיפור חדש.
גם בחיינו האישיים לפעמים מצבי משבר נפשי מקורם העמוק הוא במאיסה של הנפש שלנו בסיפור מסויים שאנחנו מספרים לעצמנו או שסיפרו לנו והרצון לספר סיפור חדש.
סיפור חדש כאמור אינו מעשה פשוט שכן פעמים רבות הוא כרוך בחרדות או דכאון שנובעים ממשבר זהות ובשאלה מחדש של ״אז מי אני אם אני לא ה׳גיבור׳, ה׳קרבן׳ או אפילו ה׳נבל׳ בסיפור שסיפרתי לעצמי ?״
משבר הזהות הוא כאמור תוצאה של כך ששנים רבות הזדהינו עם הסיפור כך שהגדיר את הזהות שלנו – גם אם זהות שלא אהבנו במיוחד.
כאמור בכל סיפור אנחנו יכולים לבסס את הזהות שלנו על היותנו ה׳גיבורים׳ של הסיפור, ה׳נבלים׳ או ה׳קרבנות׳ של הסיפור.
כאשר המאבק שלנו הוא להפוך מקרבנות או נבלים לגיבורים בתוך אותו סיפור הרי שאז אנחנו יכולים לשנות את התחושה שלנו לגבי עצמנו ועדיין להשאר חלק מהסיפור.
אך לפעמים תחושת הרצון להפרד מתחושת הקרבנות או התחושה שאנו ״גיבורים בעל כרחנו בסיפור של מישהו אחר״ מאלץ אותנו לפרק את הסיפור כולו ולספר סיפור חדש.
תהליך טיפולי אקזיסטנציאליסטי מלווה את האדם שמואס בסיפור חיים מסוים שהוא מספר לעצמו או בתפקיד שלו בסיפור זה ומסייע בידו לספר סיפור חדש.
אקט רדיקלי יותר של שחרור מסיפור חיים מסויים הוא להשתחרר מהצורך לבסס את זהותנו על סיפור.
הזן בודהיזם הוא דוגמא לשיטת מחשבה שמתרגלת אותנו להיות עם הרגע, הסיפור ה׳קטן׳ של הרגע הנוכחי בלי להתפתות לסיפורים ׳גדולים׳ ואידאולוגיים שמעניקים ׳משמעות׳ גדולה לחיינו, כפי שעושים הלאומים או הדתות הגדולות.
כמו שירי הזן שמתארים את הרוח המנענעת את העלה, ציפור שמתיישבת על ענף, או איש זקן שמתיישב על ספסל – הזן בודהיזם מלמד אותנו להיות עם הרגע הנוכחי ולהפסיק לתלות את משמעות קיומנו בלהיות חלק מ״סיפור גדול״ שסיפרו לנו מאז ומתמיד – בין אם אנחנו בזהות של ׳גיבורים׳ בסיפורים הללו ובין אם בתפקיד ה׳נבלים׳ או ה׳קרבנות׳.
החופש מלקחת צד בסיפורים הללו מאפשר לנו לחוות את עצמנו באופן מלא, חי ואותנטי יותר ולהבין שהסיפורים שסיפרו לנו, לפעמים בתמימות, הם לא יותר מאשר ״מלכודות זהות״ שתפקידם לשעבד אותנו לפרוייקט כזה או אחר, פרוייקט שאולי אף פעם לא באמת היה שלנו.
