האבולוציה מלמדת אותנו שכל תופעה שאנו פוגשים בעולמנו מתמידה בקיומה בגלל תפקיד מסויים שהיא מילאה במהלך ההתפתחות האבולוציונית של העולם.
בעולם הרגשות אנחנו לרוב לא נשאל את עצמנו מדוע קיימים רגשות נעימים מסויימים כמו אהבה, עונג, שמחה ועוד.
קיומם של רגשות נעימים אלו מובן מאליו כמה שגורם לנו מוטיבציה לקיים, לגדול ולשמור על חיינו.
לעומת זאת, עולה השאלה מה תפקידם האבולוציוני של רגשות פחות נעימים כמו חרדה, אשמה או בושה?
מדוע רגשות אלו ממשיכים להתקיים לאורך כל שנות ההסטוריה האנושית?
בגלל הדומיננטיות של רגשות אלו בחיינו וההשפעה העצומה שלהן עלינו חשוב להבין את התפקוד של רגשות אלו בתוך עולמנו הנפשי.
אם נקח כדוגמא את החרדה, אפשר לומר שהחרדה כלומר ההתפרצות האנרגטית החזקה בתוכנו בזמן מהיר, היא שאפשרה לנו את ההשרדות בזמני מצוקה פתאומיים.
היכולת לפעול במהירות במצבי דחק על ידי הגברת זרימת הדם, מהירות הנשימה ומהירות המחשבה אפשרה לאדם להגיב במהירות ולהתאים את עצמו לנסיבות וסכנות מיידיות.
התקפי החרדה שאנו חווים מידי פעם כיום הם ביטוי של אותו רגש עתיק של חרדה שמלווה אותנו מול סכנות שאנו חווים כיום.
שלא כבימי קדם, הסכנות של ימינו הם לרוב פחות מאריות או נמרים אלא יותר מחסר כלכלי, פגיעה בערך עצמי או סכנה בריאותית.
היכולת שלנו להבין את השורש של החרדה תאפשר לנו ׳לקרוא׳ את החרדה הזו כאות לצורך בפעולה מיידית ולהעלות את העירות שלנו לשינוי נסיבות החיים סביבנו.
רגש נוסף שחשוב להבין את מקורותיו הוא רגש האשמה.
מאז ראשית קיומו הבין האדם שהוא עומד מול כוחות עצומים שקיומו תלוי בהם כמו התזונה שלו, סופות, רעידות אדמה, מחלות, חיות טורפות וכו.
תחושת התלות וחוסר השליטה של האדם בגורמים אלו שיכולים להביא לסופו בכל רגע נתון איימה על האדם וגרמה לו לחוות חוסר אונים וחרדה עצומה.
בנקודה זו רגש האשמה תפקידו לתת לנו את אשליית השליטה על נסיבות חיינו.
ברגע שעשינו דבר מסויים שגרם לנו או לאחרים סביבנו לאובדן או כאב אנחנו חווים אשמה כדי לספר לעצמנו שדברים ״יכלו להיות אחרת״.
האשמה וההלקאה העצמית בעקבותיה אולי מסבים לנו סבל וכאב אך שימור האשליה של שליטתנו על מה שקורה סביבנו היא התמורה של נשיאה ברגש האשמה.
בניגוד למחשבה המקובלת רגש האשמה אינו באמת מהווה אינדיקציה להבחנה בין טוב לרע שכן פעמים רבות רגש אשמה מופיע ללא כל קשר לפגיעה באדם אחר.
ההתמודדות מתוך הבנה זו עם רגש אשמה היא הקבלה המלאה של כך שכל אחד מאיתנו בכל רגע נתון עושה את הטוב ביותר שהוא יכול לעשות על פי שיקול דעתו באותו רגע.
מתוך הבנה זו צריך לקבל את העובדה שרוב ארועי החיים לא יהיו בשליטתנו וכאבים ואובדנים יהיו חלק בלתי נפרד מהתנהלות חיינו.
קבלת חוסר האונים המובנה שלנו בהיותנו אנושיים היא חלק חשוב ביכולת שלנו לסיים את ההלקאה העצמית והמועקה שרגש האשמה מסב לנו.
מתוך כך התנסויות כואבות יהפכו אצלנו לחוויות מלמדות ומעשירות במקום הזדמנות להלקאה עצמית של אשמה.
הרגש האחרון שנבהיר כאן את תפקודו האבולוציוני בחיינו הוא רגש הבושה.
אחת הפעולות הראשונות שעשה ההומוספיינס בתקופות קדומות על מנת לבדל את עצמו משאר החיות סביבו היא ההכרזה על עצמו כ״אדם״ כלומר כעליון במהותו על כל חיה אחרת, כנברא ב״צלם אלוהים״ כפי שהמיתוס היהודי למשל גורס.
מתוך כך אפשר לראות שרגש הבושה מתקיים לגבי כל מה שמשותף בין ההומו ספיינס ושאר החיות סביבו.
כך למשל הבושה שלנו היא סביב הפרשות גוף, מיניות, עירום, תוקפנות וכל ביטוי ״חייתי״ אחר שלנו.
הבושה למעשה מתפקדת בחיינו כמה שאמור לפקח ו״להבטיח״ שנשמר את ה׳מעמד׳ העליון של האדם על פני שאר החיות.
הבושה גורמת לנו להרתע מההכרה שלמעשה אנחנו חיות בדיוק כמו כל חיה אחרת ואין באמת כל הבדל איכותי או ״ערכי״ ביננו לבין שאר החיות.
אנחנו לא באמת ״טובים״ יותר מאריות או שועלים, רק שונים.
במובן זה הבושה דואגת שנרתע מכל המשותף ביננו לבין שאר החיות ונסתיר מעצמנו ונדחיק את הדמיון העצום ביננו ובין עולם החיות.
השימוש בבגדים למשל, מעבר לפונקציה של חימום, תפקידו להבדיל בין חיות שאין להם בגדים לבין חיית האדם שמכריזה על יחודיותה ועליונותה בלבישת בגדים.
מכאן למשל הבושה שהוזכרה במיתוס אדם וחווה בגן העדן שנסובה סביב היותם עירומים.
מתוך הבנה זו דווקא הקבלה שלנו את היותנו חיות כמו כל חיה אחרת על פני הכדור הזה תאפשר לנו לפרק את רגש הבושה.
במובן זה נוכל להסיר את ווילון הבושה שחוצץ באופן כוזב ביננו כחיות האדם ובין שאר החיות וכך להתחבר יותר אל הטבע העמוק והאותנטי של קיומנו.
