did they get you to trade your heroes for ghosts? … “( pink Floyd )״
המימד הקיומי של הנפש שלנו קיים באופן בריא בכל אחד ואחד מאיתנו.
זהו המקום בתוכנו שבו שוכנות האמונות העמוקות ביותר שלנו אודות העולם והמשמעויות שאנו מייחסים לחיינו כמו – יחסינו עם האחרים סביבנו, הערך העצמי שלנו, הערכים שיובילו אותנו, המוטיבציה שדוחפת אותנו, המטרות והיעדים של חיינו בעולם, והזהות של מי שאנחנו בוחרים להיות.
כיוון שהמימד הקיומי של נפשנו הוא מקום פגיע, רווי חרדה קיומית ו׳נזיל׳ הרי שפעמים רבות נבחר להדחיק אותו, לקחת אותו כמובן מאליו ואפילו להתנכר אליו כדי לתפקד ולשרוד את היום יום שלנו ׳באופן חלק׳.
גם המנגנונים החברתיים סביבנו, ששואפים ליציבות וקביעות הזהות של האזרחים החיים בחברה על מנת להקל את הפיקוח וההסדרה שלהם בעזרת אידיאולוגיות שונות, תעודד ככל הניתן לצמצם את השיח הקיומי ולתחם אותו לגיל ההתבגרות, חוגים לפילוסופיה, וסביבות אמנות מוכרת כלשהן.
ההדחקה של השיח הקיומי אודות מקומנו וזהותנו בסדר העולם מתפקדת לרוב היטב ואף מתוגמלת על ידי החברה בתואר ׳נורמליות׳, כלומר ׳אדם שלמד להדחיק את המימד הקיומי בחייו׳.
תהיות לגבי שאלות קיומיות יגונו לרוב על ידי סוכנים הממונים על הנורמליות והסדר בחברה ויתויגו כ״התפלספות״, ״אנטי חברתיות״, ׳נרקסיסטיות׳, ״תמהונות״, ׳חתרנות׳, ׳פסיכו-פתלוגיה״, ׳הפרעה נפשית׳ או בלעג כ״אדם שמחפש את עצמו״ ולכן רבים מאיתנו ימנעו מכך על מנת שלא ליפול ׳לקופסאות׳ הללו .
אך לעיתים מנגנון ההדחקה של המימד הקיומי בחיינו מתערער ו׳מתקלקל׳ ואז אנחנו חווים משבר קיומי.
במשבר קיומי מתפרקות ההגנות, המשמעויות, האמונות והסיפורים שסיפרנו לעצמנו קודם לכן על עצמנו ועל העולם שאנו חיים בו.
אנחנו נדרשים אז לספר סיפור חדש.
עד שנגיע לרגע שהסיפור החדש יתבסס בחיינו המשבר הקיומי יכול להיות מציף רגשית ולהחוות ממש כמו איום על הזהות והסדר היום יומיים שלמדנו להתנהל על פיהם.
במובן מסויים לחוות משבר קיומי דומה להתלשות משביל מוכר ומסומן שאנו מכירים היטב ולהזרק אל תוך ג’ונגל לא מוכר שבו צריך למצוא מחדש את השכנים שלנו, הדרך שלנו, החברים למסע ואת מי שנהיה בתוך הסדר הזה.
בבת אחת אנחנו נדרשים אז להתמודד עם רגשות בוערים שלא התעמתנו איתם קודם לכן כמו זעם, חרדה, עצב, כאב, בושה, אשמה ועוד.
אחד המיומנויות והכלים החשובים ביותר לכן על מנת להתמודד עם משבר קיומי הוא היכולת שלנו לעבוד עם ולא כנגד הרגשות הבוערים הללו שעולים מתוכנו ולווסת אותן.
חוסר היכולת שלנו להתעמת עם רגשות אלו תגרום להצפה רגשית שתוביל לשיתוק ותחושת יאוש אל מול היכולת שלנו לפעול באזור החדש שנזרקנו לתוכו.
היכולת שלנו להרגע ולנשום אל תוך הרגשות הבוערים שלנו היא קריטית על מנת להעניק לנו את האיכות החשובה ביותר במצבים אלו – בהירות.
הבהירות תאפשר לנו להכיר ולהבין את תוואי השטח החדש שאנו חווים כעת לראשונה ולהתחיל לסמן מחדש את ההבדלים, השבילים והרצונות שלנו בתוך השטח הזה.
לאט לאט נתחיל להבין שהמסע הזה שהושלכנו אליו, מפחיד ומאיים ככל שיהיה, יכול להפוך למעין לידה מחדש אל תוך העולם, לידה שבה נוכל לספר את עצמנו מחדש.
עד כמה שהדבר ישמע מוזר ובלתי מובן, מנסיוני לאורך שנים רבות של ליווי אנשים במשברים קיומיים, גיליתי שבדיעבד רוב האנשים אינם מצטערים על המסע שנאלצו לעבור בעקבות המשבר.
במובן מסויים הם מסכימים להודות שאלמלי המשבר שאילץ אותם לצאת למסע ולהתמודד עם מעמקי נפשם ומפלצות המעמקים שבתוכם הם לא היו פוגשים את אותן עוצמות, רגשות ושיעורי חיים שהפכו אותם למי שהם באמת בחרו להיות.
