מהי פסיכותרפיה בודהיסטית ?
אחד הסיפורים הבודהיסטים הידועים מספר על אישה שאיבדה את בנה במחלה קשה.
כאבה של האישה היה כה כבד עד שלא יכלה להשלים עם האובדן וביקשה לחפש מישהו שיוכל להשיב את בנה לחיים.
כשפגשה בנזיר בודהיסטי הוא הפנה אותה להתייעץ עם הבודהה.
כשהגיעה האישה אל הבודהה להפתעתה אמר לה הבודהה שיוכל להשיב את בנה לחיים אך קודם כל עליה לשוב אל העיר שלה ולאסוף זרע חרדל מכל בית שלא חווה אובדן.
מזרעי החרדל שתביא יכין אז תרופה שתשיב את בנה לחיים.
האישה שבה אל העיר וככל שדפקה על יותר דלתות הבינה שאין אף בית שלא חווה אובדן.
האישה חזרה אל הבודהה בידיים ריקות מזרעי חרדל אך הפניית המבט שלה החוצה אל העולם והאובדנים הרבים מסביב גרמו לה להבין שהכאב הפרטי שלה הוא חלק בלתי נפרד מהטבע הפגיע והסופי שלנו כיצורים חיים.
כשנפגשה שוב עם הבודהה הבינה את מטרת המשימה שהוא הטיל עליה וכך יכלה לבכות ודרך הכאב להפרד מבנה אך לא להרגיש יותר את הבדידות שחוותה.
האישה הצליחה לחוות את עצמה כחלק מתנועה גדולה יותר של בני האדם שעוברים את מסעם בעולם, מסע שכולל כאב ואובדנים.
הסיפור הזה מייצג בעיני את הגישה של התרפיה הבודהיסטית כלפי הסבל הפרטי שלנו.
אין מדובר ביישום של הפתגם העממי ״צרת רבים – חצי נחמה״ אלא הכרה בכך שעצם הכאב הפרטי שלנו כבר מבטא את העצמי הגדול יותר שבנו – את התנועה מהאגו אל העצמי.
אם ה׳אגו׳ הוא האני מוקף חומות הגנה וחווה את עצמו כמבודד מהמתרחש מסביב לו בעולם הרי שהעצמי הוא ׳הגרסה האוניברסלית של האני שלנו׳, החלק שבנו שפתוח לעולם וחווה את מי שהוא כביטוי של העולם עצמו, כנשימה של הטבע.
הכאב הבוער בנו אז הופך בתרפיה הבודהיסטית משריפה פנימית מאיימת לאש בוערת שמתיכה את את החומות ההגנתיות שבין האגו שלנו ובין העולם, אש שמפרקת את קיר ההגנה שבין האני הפרטי המכווץ שאנחנו לעצמי האוניברסלי שאנחנו – העצמי הפתוח אל העולם.
