התיוג האוטומטי לעיתים שלנו את החוויות שלנו ל״טובות״ או ״רעות״ הוא בסופו של דבר תיוג ממסך.
הוא ממסך כיוון שמתחת לוילון של התחושה ה״טובה״ או ה״רעה״ שלנו ישנן רגשות שאנחנו נמנעים ממגע ישיר וקרוב איתן.
בעוד שרגשות ממשפחת הרגשות ה״טובים״, כלומר הנעימים כמו שמחה, תשוקה ואהבה קל לנו יהיה יותר לפגוש ולבטא.
הרי שרגשות ממשפחת הרגשות הבוערים כמו פחד, בושה, כאב, אשמה וכעס אנחנו ננסה להדחיק ולצנזר מהתודעה שלנו.
אפשר לדמות את פעולת ההדחקה במובן מסויים כיצירת חוב כלפי עצמנו.
הנפש שלנו מבקשת לבטא משהו בזמן אמיתי כמו פחד או כאב או כעס ואנחנו משתיקים את הביטוי הזה וטומנים אותו בלא מודע.
הדחקה כזו בשלב מסויים הופכת להרגל מנטלי ובאופן זה אנחנו משתיקים יותר ויותר חלקים מהביטוי הספונטני והאותנטי שלנו.
ההדחקות הללו הופכות למעיין חוב כאמור לעצמנו שבשלב כלשהו של חיינו ידפוק על דלתנו לתבוע את ביטויו.
כיוון שהוא הודחק זמן רב כל כך הביטוי הזה יוכל אז להופיע בחיינו פעמים רבות באופן אינטנסיבי כ״התקף״ כמו למשל התקפי חרדה, התקפי זעם, התקפי אשמה ועוד.
ה׳התקף׳ הוא תוצאה של הדחקה לאורך זמן של אנרגיה רגשית לא מבוטאת כך שברגע שמשהו ביכולת ההדחקה שלנו נסדק האנרגיה הזו מתפרצת ומציפה אותנו, כאילו משום מקום.
ההתקפים הללו ככה פתאום, באמצע החיים, יכולים להיות מבהילים, בעיקר לאור זאת שאנחנו לא מבינים את המקור שלהם.
פעמים רבות בעבודה טיפולית עם התקפי רגש מציפים כאלו כמו כאמור התקפי חרדה או התקפי זעם אנחנו מגלים שבבסיס התקפים הללו ישנם הדחקות עבר של אנרגיה רגשית לא מבוטאת.
התרגול המניעתי למצבים אלו הוא קודם כל להפסיק לתייג את הרגשות שלנו לחיוביים או שליליים.
אין באמת רגש ״שלילי״ כיוון שרגש הוא סך הכל אנרגיה נפשית שאנחנו יכולים לרתום לשרות ההתפתחות והצמיחה שלנו.
השלב השני בתרגול ההכלה והקבלה העצמית שלנו הוא הקשבה נדיבה ולא שיפוטית כלפי התחושות והרגשות העמוקים ביותר שלנו.
זו צריכה להיות הקשבה אוהבת ואמיצה כיוון שאם נעז להקשיב לכל הרגשות שעולים בנו נגלה שיש בנו רגשות עוצמתיים וכואבים שנשארו מאחור במשך שנים לעיתים, ורק הקשבה חומלת אמיתית תאפשר לנו לחבק אותן כחלק ממי שאנחנו.
מעבר לכך אם נעז להקשיב לרגשות שלנו, ובעיקר הבוערים שבנו, נגלה שרגשות ״לא נעימים״ מספרות לנו על אמיתות לא נעימות על עצמנו ועל העולם.
במובן זה הדחקה של הרגשות הפחות נעימים תגרום לנו גם להדחיק את תמונות האמת הלא נעימות שבבסיס הרגשות הללו וכך לעוות ולצמצם את תפיסת המציאות שלנו והחופש שלנו לנוע בתוכה.
ברגע שאנחנו לומדים להכיר ולקבל את כל הטווח הרגשי שלנו, כולל הרגשות הפחות נעימים, אנחנו מרחיבים אז את יכולת ההכלה שלנו ויכולת ההתבוננות המלאה שלנו בעולם ונעשים גמישים יותר להענות לסיטואציות חיים מאתגרות.
מסיבה זו, בשונה מההתערבויות טיפוליות שתפקידם לגרום לנו ״להרגיש טוב״, כלומר להתמקד רק ברגשות שגורמים לנו תחושה נעימה, הרי שהפסיכותרפיה הקיומית מבקשת להכיל ולגעת בכל הטווח הרחב של הרגשות שלנו ולהפרד מההבחנה ההגנתית בין רגש ״טוב״ ורגש ״שלילי״.
במובן זה תכליתה של הפסיכותרפיה היא לא לגרום לנו להרגיש ״יותר טוב״ אלא פשוט יותר להרגיש.
כשנלמד להתיידד ולעבוד עם כל טווח הרגשות שלנו ו׳יותר להרגיש׳ נגלה שהעוצמה הרגשית שאיימה עלינו קודם לכן הופכת לאנרגיה עוצמתית שבוערת בתוכנו.
באופן זה נלמד להמיר את האנרגיה הבוערת הזו לתשוקה, לפעולה בעולם ולאהבה של החיים הללו, בדיוק כפי שהם.
