בכל הקשור למוכנות שלנו לחוות את כל מגוון הרגשות שלנו – אפשר לראות הבדל עצום בין הצפייה שלנו בסרט ובין החיים עצמם.
בשעה שאנו צופים בסרט, סדרה או כל יצירה אחרת שאנו חווים אנחנו פתוחים להתמסר לכל קשת הרגשות בתוכנו – מזעם, פחד, קנאה ושנאה ועד אשמה, בושה, כאב ותסכול.
ההתמסרות הזו לכל טווח הרגשות האלו גורמת לנו להרגיש חיים והעולם מבעד למסך נראה לנו בכל הצבעים העזים שלו.
לעומת זאת ״בחיים עצמם״ המראה הצבעונית של החיים נצבעת פעמים רבות בגוונים שונים של אפור וטווח הרגשות שלנו מצטמצם וקטן.
אז מה בעצם משתנה בין הסרט ובין החיים עצמם?
והרי פעמים רבות הסרט עוסק בחומרי החיים שנמצאים גם מחוץ לסרט, ומדוע בסרט אנחנו מוכנים להתמסר לעוצמות הרגשיות הללו אך בחיים עצמם אנחנו מצטמצמים?
את היכולת הרגשית שלנו לחוות את כל קשת הרגשות שלנו במלוא עוצמתם אנחנו יכולים לקרוא בשם ׳נפח רגשי׳ – מונח שטבע מבקר הסרטים המנוח אורי קליין בהקשר של עולם הקולנוע.
האמת היא כמובן שהעולם המציאותי אינו באמת ׳אפור׳ ומה שאנחנו חווים כאפרוריות בחיים עצמם הוא מנגנון ההגנה שלנו מפני עוצמת הרגשות הבוערים שבנו.
מה שמאפשר לנו להסיר באופן זמני את הגנת האפרוריות ולהחשף לעוצמות הרגשיות שלנו במלואן היא ההבטחה של הסרט ש״זה לא באמת קורה לנו״.
כלומר הגיבור של הסרט, איתו אנחנו מזדהים, חווה חוויות רגשיות עוצמתיות אך הבטחון שלא אנחנו הם אלו שמסתכנים בלהשרף בעוצמת הרגשות הללו מאפשרת לנו לחוות את המים מבלי להרטב.
הסרט עצמו מבטיח לנו ״סוף טוב״ או לפחות סוף טוב עבורנו במובן שנצא מהסרט בריאים ושלמים כפי שנכנסו אליו.
בחיים עצמם לעומת זאת הסוף לא נכתב עדיין ואף אחד לא באמת מבטיח לנו את הרגע הבא וה״סוף הטוב״.
החרדה מפני הלא ידוע בחיים עצמם היא שגורמת לנו לצמצם את הנפח הרגשי שלנו ביום יום.
החרדה היא שאם יקרה בעוד רגע ארוע קטסטרופלי, שלא כמו בסרט, אנחנו נהיה הגיבורים של הסרט הזה ונצטרך לשאת בעוצמה הבוערת של הכאב והפחד של הארוע בעצמנו.
בחיים עצמם לא יהיה הבמאי שיעדן ויסגנן את המראות שנחשף אליהם.
כמו בארועים המצערים של ה7/10 – סרט האימה הפך למציאות והותיר טראומה בקרב כל מי שחווה את הארועים הללו.
הטראומה היא בדיוק ההצפה של הרגשות הבוערים הללו כמו אימה וכאב בלי היכולת לשאת את הרגשות הללו.
הצמצום של הנפח הרגשי שלנו הוא תגובה לטראומה שעברנו או שאנו חוששים לעבור בעתיד.
באופן זה כאשר אכן יתרחש הארוע שממנו אנחנו חוששים הוא לא יוכל לגעת בנו רגשית ולסכן אותנו נפשית כי אנחנו פשוט לא נהיה שם חשופים במובן הרגשי.
המחיר עם זאת של צמצום הנפח הרגשי שלנו ביום יום הוא פגיעה קשה בתחושת החיות שלנו ובחוויה מלאה של כל רגע חולף בחיינו.
במקרים קיצוניים אנשים שמצמצמים את הנפח הרגשי שלהם חווים תחושת דכאון או מוות רגשי שבו אובדת גם תחושת הערך, הטעם או המשמעות של החיים.
מצבים של צמצום הנפח הרגשי שלנו כהגנה מטראומה גם יכולה להוביל אותנו להתמכרויות שונות כמו לסמים, אוכל, סקס, ספורט, אקסטרים וכל פעילות מעוררת אחרת.
ההתמכרות מתרחשת כיוון שהריגוש המיידי בפעילות הממכרת ׳מזריק׳ לנו תחושת חיות נקודתית וכמו מנשימה את המדבר הרגשי של היום יום.
העבודה לכן של הרחבת הנפח הרגשי שלנו היא אינה רק תוספת של תבלין לחיים אלא משפיעה ישירות על תחושת החיות, המשמעות והטעם בחיים עצמם.
חלק מהותי מהעבודה הטיפולית בפסיכותרפיה הקיומית עוסק בשיקום הנפח הרגשי שלנו במקומות בהם הוא קרס בעקבות טראומה או חיים הישרדותיים.
זאת על ידי יצירת אמון וסביבה בטוחה שבה ניתן ליצור שיח רגשי אותנטי, עמוק ומשמעותי.
כל זאת כדי להחזיר את צבעי החיים העזים לחיים שלנו עצמם.
