״לא פוליטי״-על מלחמה, הדחקה והכחשה

קשה לתפוס מרחק להתבוננות כשרואים את מחזה האימה של השבוע האחרון והבנת מימדי הטבח שבוצע באזרחים – בלב מסיבת הטבע ובישובי העוטף.

הזעם, תחושת ההשפלה, התבוסה והכאב עוטפים זה את זה באופן שקשה לנתק בינהם.

בעיני כמטפל, כמו בחיינו האישיים, כך גם בחיי החברה – דווקא הרגעים הקשים והמשבריים ביותר הם המקומות החשובים ביותר לעצור ולהתבונן.

חשוב להבין שמנגנוני ההגנה שלנו כמו הכחשה או הדחקה הם מנגנוני השרדות חשובים בזמני חירום.

כמו המנגנון הגופני של חייל בלב קרב שנפצע ואינו חש בכאב עד לאחר הלחימה, כך הנפש שלנו לומדת להדחיק ולהכחיש פיסות מציאות שאינה יכולה לעכל על מנת להמשיך ולשרוד בזמנים קשים.

הבעיה והסכנה מתחילים מרגע שמנגנוני ההגנה הללו של הכחשה והדחקה הופכים להיות חלק מהתרבות שלנו.

ההכחשה אז של פיסות מציאות הופכת למציאות חדשה – ״מציאות אלטרנטיבית״ כפי שנהוג לקרוא לכך היום.

הסכנה הגדולה ביצירת ״מציאות אלטרנטיבית״ ( שאינה באמת קיימת כמובן) היא שהניווט שלנו בעולם מתבצע לפי המפה של אותה מציאות אלטרנטיבית ולא לפי מפת המציאות כפי שהיא.

הרווח של עבודה על פי מפת המציאות האלטרנטיבית היא שאנחנו יכולים להמשיך לחיות על פי המציאות שאותה מתאים לנו לראות.

המציאות האלטרנטיבית מאפשרת לנו לא להיות מוטרדים או מודאגים מפיסות מציאות לא נוחות או מדאיגות.

הסכנה לניווט על פי מפת המציאות האלטרנטיבית היא סכנה גדולה.

המשמעות היא שאם יש תהום או קיר מולנו והם מסומנים במציאות האלטרנטיבית כ״פארק שעשועים״ או כביש רחב – אנחנו ניפול לתוך התהום או ניתקל חזיתית בתוך הקיר.

מזה עשרות שנים לצערנו שהחברה הישראלית חיה בתוך מציאות אלטרנטיבית – הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

מנגנוני ההגנה של הדחקה והכחשה בחברה עבדו שעות נוספות ויצרו מיצג מציאות שונה לחלוטין מהמציאות עצמה.

כלפי פנים – השסעים בחברה בין דתיים לחילונים, מזרחיים ואירופאים, ערבים ויהודים,
שוליים ומרכז -כל אלו הודחקו עוד מימי בן גוריון כאשר זה הסכים שלא לחוקק חוקה על מנת שלא לטלטל את ספינת המדינה שבדרך.

אם אז ההכחשה וההדחקה של שאלת הזהות של המדינה – מדינת דת או מדינה ליברלית – הוכחשו באופן מובן בגלל נסיבות החירום הרי שהמשך הכחשת השאלות הללו וחוסר טיפול בהם לאורך השנים הגבירו את השסעים בתוך החברה הישראלית.

לפעמים אפילו היה נדמה שישנם ״מנהיגים״ שמלבים עוד יותר את השסעים ומסיתים איש ברעהו כדי להגביר את כוחם הפוליטי.

כך הפצע הלך והזדהם ובשנה האחרונה לא ניתן היה להדחיק יותר את חבית חומר הנפץ שנוצרה בחברה הישראלית.

גם כלפי חוץ שלטה בחברה הישראלית תרבות של הכחשה והדחקה כלפי שכנינו הערבים.

הסכסוך העמוק בין ישראל לפלסטין לא טופל באמת לעומק אלא ״נוהל״.

הפיל הענק שנקרא הסכסוך הסתכם בשנת 2000 על ידי אהוד ברק באמירה ש״אין פרטנר״ ומאז תרבות ההכחשה פשוט מנעה כל שיח בפתרון אמיתי של הסכסוך וניסתה להעלים אותו, כאילו מעולם לא היה.

כמו בנפש, הדחקה והכחשה לאורך שנים מולידה סימפטומים חמורים שמתפרצים יום אחד, כאילו משום מקום.

אבל האמת היא שהסימפטום ניזון בדיוק מההדחקה וההכחשה.

הסרטן הממאיר שנקרא ״חמאס״ היה שם כל הזמן.

הוא הלך וגדל, הלך והתעצם והפך ממאיר יותר ויותר ככל שההכחשה של הסכסוך עם הפלסטינאים הלכה והתבססה.

מדינת ישראל ידעה בדיוק מיהו החמאס אך כדי להמחיש את גודל ההכחשה די לציין את העובדה שבעשר שנים האחרונות ישראל אפשרה להעביר מיליארד דולר לחמאס ובכך להעצים אותו עוד יותר.

ההתפרצות הנוראית של הסימפטום הזה בדם ומוות באותה שבת ארורה הוא תוצאה של הכחשה ולכן הזנחה של טיפול עמוק ואמיתי בלב הסכסוך וגורמיו.

גם אם כעת חובה לטפל בסימפטום הממאיר ולכרות את הגידול הסרטני האלים שנקרא ״חמאס״ הרי שטיפול בסימפטום הזה לא מחליף ראיית עומק של כיצד הגענו עד היום וחישוב מסלול מחדש.

גם הטיפול בפצעי החברה הישראלית עצמם לא יכול יותר להיות שטחי ומאולתר אם רוצים לקיים את הגוף החברתי החי הזה בריא ושלם.

לסיכום אומר שטראומה קשה היא מקום של אבל וחיבוק האובדן קודם לכל.

יחד עם זאת טראומה מחייבת אותנו להתבונן נכוחה במציאות ולנסות להבין מה לא הסכמנו לראות, מה שעל פי רוב היה שם כל הזמן מול עינינו.

נסיון להסיט את המבט ולהמשיך כאילו לא קרה דבר או להסתפק בביטוי זעם ונקמה בלבד עשוי להמשיך את תרבות ההכחשה וההדחקה ולהזמין עלינו חלילה את האסון הבא, מאותן סיבות בדיוק.