יש כיום מגוון רחב של מקצועות וגישות שתפקידן הקלת הסבל הנפשי האנושי.
כל גישה מבינה באופן אחר את הסבל הנפשי ומציעה בהתאם טכניקה או שיטה איתה היא מבקשת לעזור למטופל להתמודד.
כמובן שמעבר לגיוון בשיטות ובגישות של דרכי הטיפול הרי שכל אינדוידואל מגיב אחרת לטיפול זה או אחר בהתאם לציפיות, למבנה ולאופי הייחודי שלו.
בהנתן המגוון הזה של אמצעי הטיפול הנפשי נשאלת השאלה כיצד ניתן לדעת מהי דרך הטיפול המתאימה ביותר עבורנו?
המבחן שאני מצאתי כיעיל ביותר עבור המטופל לבחון את שיטת הטיפול וגם עבורי לבחון את עבודתי הוא מבחן התוצאה.
מבחן התוצאה מתבטא בשאלה האם בסיום המפגש/התהליך אני יוצא באופן אחר מהאופן בו נכנסתי?
השאלה הזו היא האופן היחיד בו אנו יכולים לחוות בצורה ישירה את ההשפעה של התהליך על עצמנו.
תחושה של תנועה, התקדמות או שינוי באופן בו אנו רואים את עצמנו או את הקושי איתו הגענו לתהליך הוא אינדיקציה חיובית לאפשרות להעמיק ולהשתמש בתהליך הטיפולי באופן יעיל.
לעומת זאת אם התחושה שלנו בתהליך היא של עמידה במקום ואין את התחושה שמשהו חדש קרה לנו הרי שיתכן מאד שנכון להמשיך לחפש את התהליך המדוייק הנכון לנו.
שאלת תוצאת התהליך רלוונטית בעיני בכל פגישה ופגישה שכן גם אם תהליך טיפולי יכול לקחת זמן ממושך הרי שכל מפגש הוא גם תהליך בפני עצמו.
כיוון שאין אינדיקציות אוביקטיביות לרפואת הנפש ובריאותה, בשונה מרפואה גופנית, הרי שאין פסיכותרפיה ״נכונה״ יותר או פחות.
על כן האינדיקציה היחידה שלנו בסופו של יום לערכו של תהליך טיפולי עבורנו הוא החוויה הסוביקטיבית והתמונה הפנימית שלנו של מהי התקדמות, שלמות ומימוש עצמי עבורנו.
