שלוש שאלות לעבודה בטיפול בטראומה

טראומה היא ארוע שהתרחש בנקודת זמן בעבר אך ההשלכות שלו מלוות אותנו בכל רגע של חיינו לאחר מכן.

הנחת היסוד היא שהארוע שהתרחש היה ׳כבד׳ מידי עבור הנפש כדי לשאת אותו ולכן הוא קפא בזמן, הודחק והתנתק מהתודעה.

יחד עם זאת, גם בעת ניתוק החלק הטראומטי מהתודעה הרי שהטראומה ממשיכה לתקשר איתנו בשפה אחרת, שפת הסימפטומים.

פעמים רבות אנו רואים שתופעות כמו חרדה, דכאון, התמכרויות, התקפי זעם ועוד תחושות הן למעשה ביטויה של טראומה מודחקת.

העבודה הטיפולית לכן בעבודה עם טראומה מתחילה בשאלה – מה אני לא מסכים להרגיש?

מטרת השאלה הזו היא להזמין אל התודעה שלנו את אותן רגשות בוערים שלא יכולנו לשאת בעקבות הארוע הטראומטי ולאפשר להן להתבטא באופן גלוי.

זהו שלב קשה שמבקש מאיתנו לשאת היום את מה שבעבר לא הצלחנו לשאת ולכן הדחקנו.

ההנחה של התהליך היא שהליווי הטיפולי יאפשר את ההכלה של רגשות בוערים אלו כמו למשל זעם, בושה, אשמה, כאב ועוד רגשות חבויים.

השאלה השניה בעקבות היכולת שלנו להסכים להרגיש היא: ״מה אני לא מסכים לראות?״

חשוב להבין שהטראומה היא אמנם ארוע שהשלכותיו הנפשיות עצומות אך יחד עם זאת היא קשורה במציאות שבה נתקלנו בשלב זה או אחר של חיינו.

הקריסה פנימה בעקבות הטראומה מנעה ומונעת מאיתנו גם היום להישיר מבט אל אותה תמונת מציאות שהציתה את הטראומה.

חלק מתהליך הריפוי הטראומטי בעיני הוא לא רק ריפוי הפצע אלא ביכולת שלנו להתבונן במציאות שהיתה כה קשה עד שלא יכולנו לראות אותה.

הסכנה בסרוב לראות את מה שלא רצינו לראות בטראומה היא שבמפת המציאות שלנו יווצר בור שאם לא נשים אליו לב נוכל להחליק אליו שוב.

במובן זה ה׳מתנה׳ של הטראומה עבורנו,אם נסכים להישיר אליה מבט, היא חשיפה של האמת של חיינו והכוחות שפעמים רבות השפיעו עלינו להיות מי שאנחנו.
הטראומה פותחת סדק אל תוך תמונת מציאות מוכחשת או מודחקת שעשויה להאיר באור חדש את מציאות חיינו.

השאלה השלישית והאחרונה של התהליך הטיפולי בטראומה היא ״ מה אני לא מסכים לעשות״?

השאלה הזו חשובה מאד כיוון שהטראומה זורקת אותנו בעוצמתה אל ׳מחוץ לעולם׳ במובן מסויים מעמדה של שחקנים לעמדה של צופים מהצד.

במקרים קשים ניתן לראות ממש ניתוק של הקשר עם חלקי מציאות שונים והכחשתם.

ההסכמה שלנו לפעול מחזירה אותנו אל תוך היותנו שחקנים במציאות חיינו ולוקחת חזרה את ההשפעה שלנו על עולמנו.

על מנת להבהיר את מודל שלוש השאלות בטיפול בטראומה אציג תאור מקרה קצר בשם בדוי כמובן.

נוי, מחנכת בשנות השלושים לחייה, נשואה כבר שמונה שנים לגיא, עובד הייטק ולהם שתי בנות.

זמן מה לאחר תקופת ׳חיזור׳ מצידו של גיא הסכימה נוי למסד את הקשר והשניים התחתנו.

לאחר החתונה וזמן קצר לאחר הולדת הבנות החלה נוי לחוות מגיא השפלות, ניכור והתעללות רגשית.

נוי ניסתה ככל יכולתה לספוג את ההתנהגות הזו של גיא ואף להבין את ההתנהגות הזו כחלק מלחץ שחווה גיא בעבודה וחסרים שחווה בקשר בינהם.

יום אחד נוי התעלפה במהלך יום העבודה.

בדיקות לא הראו שום סימן שיכול היה לגרום לעלפון ורופא המשפחה שהתרשם מתחושת המועקה של נוי החליט להפנות אותה לפסיכותרפיה.

במהלך הפגישות בפסיכותרפיה עלה דמיון רב בין ההתנהלות של נוי עם גיא ובין הקשר שחוותה בילדותה עם אביה.

גם בילדותה חוותה נוי התעללות ריגשית, השפלות ועלבונות מצד אביה כאשר אמה היתה חלשה מידי מלגונן עליה.

כילדה פירשה נוי את היחס של אביה ככזה ׳שמגיע לה׳ בעקבות ההתנהגות שלה וגם אז היא הצדיקה את התנהגותו של אביה בלחץ ועומס שחווה.

בעבודה עם מודל השאלות של הטראומה בררנו עם נוי את השאלה הראשונה – מה היא לא מסכימה להרגיש?

נוי הבינה שכילדה, מתחת לאשמה שחשה כלפי אביה ולרגשות האמפתיה למצבו, היא הדחיקה זעם ותסכול כלפי אביה וההתנהלות המשפילה שחוותה ממנו.

הזעם סיפר את העוול שחוותה נוי על הפגיעה בערך העצמי ובדימוי העצמי שלה לאורך השנים.

כך למעשה הסימפטום של ההתעלפות של נוי למעשה שם קץ להדחקה של הזעם הזה ואפשר לנוי להסכים להרגיש אותו ולראשונה בחייה לשים את עצמה במרכז ולא את הצד שפוגע.

בעקבות זאת השאלה השניה ששאלתי את נוי היא מה היא לא מסכימה לראות?

השאלה הזו העלתה בנוי הרבה כאב.

נוי הבינה מתוך ההתעוררות הרגשית שלה שלא הסכימה כל השנים לראות את גיא כפי שהוא -גבר המרוכז אך ורק בעצמו ורואה את הסביבה שלו ככזו שאמורה לשרת את צרכיו, כמו אביה.

העובדה שנוי גדלה באופן כזה גרם לה להרגיש ׳בבית׳ עם גיא ולא להסכים לראות את הרעל והאלימות הנפשית שטפטף לחייה יום יום.

השאלה האחרונה בעיבוד הטראומה ששאלתי את נוי היא מה היא לא מסכימה לעשות?

נוי הבינה שמתוך מה שהסכימה לראשונה בחייה להרגיש ולראות עולה שהפעולה שאותה היא צריכה לעשות היתה להפרד מגיא כבן זוגה ולמצוא סביבה קרובה אינטימית שבה תוכל לגדול ולהתפתח באמת.

הקושי להסכים למה שידעה שעליה לעשות נבע מהחשש לגבי הלא נודע והיכולת שלה לדאוג לעצמה ולבנות בכוחות עצמה.

ברגע שנתנו מקום לחשש ולפחדים מהלא נודע ראתה נוי שהדחף שלה לממש את עצמה כאדם וכאם גדול יותר מהפחדים שלה, מה שחיזק את ההחלטה שלה להפרד לחיים חדשים.

חשוב לומר שכל שאלה במודל השאלות לעבודה עם הטראומה היא תהליך בפני עצמו ואי אפשר להאיץ בקצב התנועה של העיבוד הרגשי, התובנות ומתוך כך הפעולה שבוחר המטופל לבצע במציאות חייו.

מאמרים נוספים...

השארו מעודכנים!

הרשמו לניוזלטר על מנת לקבל עדכון למייל בכל פעם שעולה כתבה חדשה לבלוג!

דילוג לתוכן