"ההבדל בעיני בין אלו שיוצאים מחוזקים מארועים קשים לעומת אלו שנשברים מהם תלוי ביכולת לקחת את העוצמה הרגשית האדירה ולרתום אותה לבעירת מנוע הנפש שלנו במקום להשרף בה או לחילופין להקפיא את הרגש המאיים שעלה."
מאת: אסף לב
שנים רבות סברו הכלכלנים המודרנים שהאדם הוא ״יצור ראציונלי״ המונע על ידי אסטרטגיה ברורה, ניתוח סיטואציות והסקת מסקנות.
בעשרים השנה האחרונות הכלכלה ההתנהגותית גרמה לכלכלה לחשב מסלול מחדש ולהבין שהנחת היסוד התאורטית של האדם הראציונלי היא חלקית ולכן שגויה.
כבני אדם בוודאי שאנו משתמשים בכלים ראציונליים על מנת לחשב את הפעולות שיועילו לנו באופן הטוב ביותר בעיננו.
ואולם, המנוע, הדרייב ומה שבסופו של דבר קובע את איכות הפעולה שלנו והעוצמה שלנו הוא הרגשות והתחושות שלנו.
הנקודה שהייתי רוצה לחדד כאן קשורה בהמנעות שלנו מאזורי רגש מסויימים, מה שחלקנו מתייגים כ״רגשות שליליים״.
אפשר לראות רגש כסוג של אנרגיה טהורה, מעיין של עוצמות, תנועה וצבע שנובעת מתוך תוכנו ומלווה כל פעולה מהיום יום שלנו.
פעולת התיוג של רגשות ״חיוביים״ אל מול רגשות ״שליליים״ נובעת מהקושי שלנו לעבד רגשות בוערים ועל כן להמנע מהם ולדחוק אותם מהתודעה.
הבעיה בתרבות ההדחקה שאנו יוצרים היא בהחלשה ודילול של אותו מעיין פנימי של עוצמות ואנרגיות רגשיות.
אם נדמה לרגע את מעיין הרגש שלנו כמנוע של כלי רכב , הרי שהמנעות מחוייה של רגשות ״שליליים״ פרושה צמצום ‘נפח המנוע׳ הרגשי שלנו, והקטנה של עוצמת האנרגיה, החוויה והנוכחות שלנו בעולם.
היכולת שלנו לקבל ולקחת בעלות על הרגשות הבוערים שלנו ולעבוד איתם עשוייה לשנות באופן משמעותי את תחושת הערך, החיות והעוצמה שלנו.
רגשות כמו זעם, בושה, כאב, עלבון, אשמה, שנאה, קנאה ועוד רגשות בוערים אינם חייבים להיות מסולקים ומתוייגים כשליליים.
היכולת שלנו לחוות את הרגשות הללו במלואן מבלי להשרף בתוכם ולרתום אותם לשרות ההנעה הנפשית שלנו היא מפתח רב השפעה לצמיחה נפשית אמיתית.
מעבר לכך, הריפוי של טראומות עבר קשור קשר הדוק ליכולת ההכלה והעיבוד שלנו של רגשות בוערים ומאתגרים.
זאת כיוון שפעמים רבות טראומה נובעת מארוע שגרם לנו לרגש עוצמתי של כאב, פחד, בושה או כל רגש בוער אחר עד כדי שלא יכולנו להכיל אותו.
במקרה זה מנגנון החיסון הנפשי שלנו – מערכת ההגנה – מזהה את הרגש הבוער הזה כאיום על השלמות הנפשית שלנו ואז הוא מנתק את הרגש הזה מהתודעה ולמעשה מקפיא אותו.
כמו מערכת חיסון גופנית, הנפש שלנו מתייגת את הרגש הבוער כ״שלילי״ והמסר שעובר לתודעה הוא להמנע מרגש זה על מנת שלא להגיע שוב למצב סכנה נפשי.
הבעיה עם הרגש הטראומטי הקפוא הוא שהרגש המטריד אינו נעלם אלא ממשיך לרחף במרחבי הלא מודע שלנו.
כל ארוע מטלטל נפשית, גם כזה שלא קשור לטראומה עצמה, יכול להחיות מחדש את הרגש המודחק ואז נחווה ׳רה-טראומטיזציה׳, כלומר חוויה מחדש של טראומת העבר.
הרגע של החוויה מחדש של טראומת עבר הוא רגע קריטי בשאלה האם הטראומה תוכל לבוא לידי ריפוי או תונצח ותשחזר את עצמה שוב ושוב.
ברגע שאנחנו לומדים לעבוד עם רגשות בוערים ועוצמתיים הרי שמרגע שטראומת העבר תתעורר מתרדמתה, היכולת שלנו היום לעבד אותה( בשונה מהמצב בעבר) תאותת למערכת ההגנה שלנו שאין צורך ״להתגונן״ מפני הרגש העוצמתי הזה.
במצב זה האנרגיה שטמונה ברגש הבוער הזה תוכל לשוב אל מערך העוצמות הנפשיות שלנו.
אפשר לראות לכן שלמידת היכולת לעבוד עם רגשות בוערים לא רק שמהווה כלי לריפוי של טראומות עבר והעצמת הנוכחות והערך שלנו בהווה אלא גם סוג של ׳רפואה מונעת׳ ויצירת חוסן לעתיד.
זאת כיוון שהחיים רצופים בארועים שלא תהיה לנו שליטה עליהם כמו פרידות, כשלונות, מחלות, אובדנים וקשיים אחרים לנו או לקרובינו שבוודאי יעוררו בנו רגשות עוצמתיים בוערים.
החוסן שלנו כאמור לעמוד מול הארועים הללו ולהכיל את העוצמה הרגשית שבעקבותיהן מבלי להדחיק אותם תלוי באופן הדוק בלמידה שלנו להתיידד עם הרגשות הבוערים הללו, להכיל אותם ואפילו להתעצם מהם כתוצאה מהאנרגיה העצומה שטמונה בהם.
העובדה הזו יכולה להסביר אין סוף תאורים של אנשים שעברו חוויות טראמטיות קשות וחוו רגשות בוערים עוצמתיים אך תארו בסופו של דבר תחושת התעצמות וגילוי כוחות שלא ידעו שטמונים בהם.
ההבדל בעיני בין אלו שיוצאים מחוזקים מארועים קשים לעומת אלו שנשברים מהם תלוי ביכולת לקחת את העוצמה הרגשית האדירה ולרתום אותה לבעירת מנוע הנפש שלנו במקום להשרף בה או לחילופין להקפיא את הרגש המאיים שעלה.
