כשאנחנו מתייחסים למושג ׳מגדר׳ נהוג לשייך אותו לסיווג של גבר/אשה או זכר/נקבה.
למרות שזו בהחלט חלוקה מרכזית בחברות השונות של ההומוספיינס הרי שהמונח ׳מגדר׳ מתייחס לכל תיוג, שיוך או זיהוי שניתן לנו מבחוץ, באופן חיצוני.
כך למשל לאום הוא סוג של מגדר שמזהה אותנו כ׳״ישראלים״ או ״פלסטינאים״ או ״אמריקאים״.
כך גם דתות – אנחנו ״יהודים״ או ״נוצרים״ או ״מוסלמים״ לרוב שלא על פי בחירתנו אלא כתיוג חיצוני.
אפילו המונח ״אדם״ שמיוחס להומוספיינס ומייחס לו סגולות שונות מ״בעלי החיים״ האחרים הוא מגדר תרבותי.
המשותף לכל הזהויות המגדריות הללו – כמו גבר/אשה, יהודי/גוי, ישראלי/פלסטינאי, אדם/בעל חי הוא שהן אינן קשורות כלל למחשבות, לתחושות או לאמונות שלנו אלא נכפים עלינו מבחוץ.
כל התיוגים המגדרים הללו נועדו לגדר ולמשטר אותנו לתוך מסגרת חשיבה, תפיסה עצמית, זהות ותפקוד באופן שקיים איסור או סנקציה על חריגה מהם.
בנוסף לכך אנחנו נדרשים ׳להאמין׳ בקיום של המגדרים הללו כ״טבעיים״.
כך למשל יש המבקשים לספר שקיימים ׳גנים יהודיים׳.
אך כמובן את העיוות הגדול ביותר בייחוס ה״טבעיות״ למגדר אפשר לראות בהבחנה בין ׳גבר׳ ו׳אשה׳.
הדבר היחיד שטבעי בחלוקה המגדרית הזו הוא השוני באיברי הרבייה ומינון שונה של הורמונים, חלוקה אקראית כמובן שהתרחשה לאורך האבולוציה.
יחד עם זאת ייחוסי המשמעות שאנחנו עורכים לההבדל באיברי הרבייה נועדו כולם למטרות אבולוציוניות של השרדות.
כך למשל הגבר יהיה זה שהולך לצוד וילחם בשבטים אחרים והאשה תגדל את הילדים ותבשל.
זאת למרות שישנם הומוספיינס עם איבר מין נקבי שיכולות להלחם או לצוד טוב הרבה יותר מהומוספיינס עם איבר מין זכרי.
כך גם ישנם הומוספיינס עם איבר רבייה זכרי שיכולים לבשל טוב יותר או עם יכולות רגשיות גבוהות יותר מאלו עם איבר רבייה נקבי.
הציווי עבור הזכרים והנקבות לא היה רק לבצע את התפקידים השונים שיועדו להם אלא גם להזדהות, להאמין ולשנן לעצמם את התפקידים הללו כ״זהויות״ הטבועות בהם.
מתוך כך גם נוצרו הבדלים נוספים כמו לבוש, התנהגות ומאניירות שלהם נדרשים נשים וגברים.
השלכות נוספות של הקיבוע המגדרי של נשים וגברים היה למשל שגברים נדרשו לדכא את מערכת הביטוי הרגשית שלהם ונשים נדרשו להגביר ולהחצין את התקשורת הרגשית הזו.
ההשלכות של ׳התאטרון׳ המגדרי נטועות כל כך עמוק ברמת ההשרדות שלנו עד כדי כך שעד היום נשמרת ה״מסורת״ המייחסת משמעויות שונות להבדלים המגדרים הללו.
כך אנו רואים שעד היום הומוספיינס עם איבר רבייה זכרי נדרשים לדכא את הביטוי הרגשי שלהם ולקחת על עצמם תפקידי ״צייד״ ( ״פרנסה״) וההומופיינס בעל איבר הרבייה הנקבי לומדת ״לממש את עצמה״ דרך אמהות, טיפול, ודאגה לאחרים.
רבים שמגיעים לטיפול סוחבים עימם, במודע או שלא במודע, את נזקי הדיכוי המגדרי התרבותי הזה – אם מצד זהות גברית/נשית, מגדר דתי, לאומי, משפחתי, גזעני וכן הלאה.
הרצון למרוד בתיוג המגדרי שהוטל עלינו כמו כישוף מוכחש לעיתים ומודחק אל הלא מודע מפחד להתעמת עם החברה מסביב ולהפר את צו המגדר.
החשש הוא שאם נצא ממסגרת הזהות שהוקצתה לנו ונסטה ממנה הרי שאז נישפט, נידחה ונתוייג בצורה זו או אחרת כ״אנטי חברתיים״.
לעומת זאת, ההסכמה שלנו לחיות בתוך גבולות הדיכוי של גדרות התייל החלודים של המגדר עשויה להסב לנו נזק נפשי כבד לטווח הארוך.
הדיכוי של הביטוי האותנטי שלנו בעולם והמנעות ממבע אמיתי עם מי שאנחנו יכולים לצמצם מאד את תחושת הערך, החופש, החיות, הנוכחות והיצירתיות שלנו בעולם.
חוסר האותנטיות שנובע מתחפושת הזהות הכוזבת שכופה עלינו המגדר יגרום לנו להפוך שקופים ויקשה על מפגש אמיתי ואינטימי שלנו עם עצמנו ועם מי שסביבנו.
הסרוב לדיכוי המגדרי ולאפשרות לזהות ולהגדיר אותנו מבחוץ על ידי קריטריונים חיצוניים הוא הצעד הראשון בדרך לשבירת כבלי המגדר הדכאניים.
ככל שנסרב לאורך זמן לקבל את המגדר כ״טבעי״ ונבין שהוא משרת צורך שלעיתים אינו שלנו, כך תחושת החופש והאותנטיות שלנו ביום יום יגברו.
נבין אז שכל הסתתרות שלנו מאחורי מגדר קבוע ומוכתב מראש הוא בזבוז זמן יקר של חיים.
בסופו של יום הערך העצמי שלנו לא מותנה על ידי התאמתנו למגדר זה או אחר שנקבע עבורנו אלא על ידי הרצון שלנו,הרגשות שלנו, הכוונה שלנו והפעולות שלנו בעולם – רק אלו יכולים להגדיר ולתאר מי אנחנו באמת.
