אם היינו בוחנים לרגע את הקשב שלנו היינו מגלים שכמות ניכרת ממנו אינה נמצאת ברגע הזה.
רבות מהמחשבות שלנו והקשב התודעתי שלנו מופנים או לעבר – לארועים תחושות או רגשות – או לעתיד – לדאגות, ציפיות או פשוט פנטזיות.
לפעמים הקשב שלנו לא נודד לזמן אחר אלא לאידאל של ״איך החיים אמורים היו להיות״.
אז למה כל כך קשה לנו לחיות בזמן הווה, בכאן ועכשיו?
מדוע הפיתוי גדול כל כך לנטוש את הזמן היחיד הממשי שבאמת שייך לנו – ההווה?
נראה שבגלל ש״המציאות אינה עובדת אצלנו״ החיים היום יומיים שלנו רוויים ברגשות ׳בוערים׳ כמו אכזבות, תסכול, קנאה, פחד, כאב, אשמה ואפילו בושה.
המציאות של הרגע הקיים במצבים הללו דומה במובן מסויים להליכה על גחלים בוערים.
ברגעים השורפים הללו, פעמים רבות בלי לשים לב אפילו – העבר והעתיד הופכים למעיין מקלט מנחם מהסבל של הבעירה הנוכחת בכאן ובעכשיו.
כמו מסך קולנוע אנחנו מקרינים על העבר והעתיד את המציאות שהיינו רוצים לחוות וכך נמנעים מהבעירה של הרגש הקיים כרגע.
לפעמים החזרה אל העבר או ההקרנה אל העתיד נובעים משחזור שוב ושוב של רגע טראומטי שהתרחש ותפס אותנו לא מוכנים.
המטרה אז של החזרה אל רגעי הטראומה שוב ושוב היא להקנות לנו תחושה של שליטה במה שבמקור היה מחוץ לשליטתנו.
אז למה בכל זאת חשוב להשאר נוכחים בזמן הווה?
הסטת הקשב שלנו מהכאן והעכשיו למעשה מחלישה אותנו ותולשת אותנו מהעוגן החזק ביותר שלנו, ואולי היחיד שלנו בעולם הזה – הגוף שלנו.
הגוף קיים אך ורק בזמן הווה וכל ניתוק שלנו מהרגע מנתק אותנו גם מחוויית הגוף
והחיות שבו.
זו הסיבה שטכניקות כמו מדיטציה, יוגה ומיינדפולנס מתרכזות בגוף ובנשימה על מנת לאמן את התודעה לחזור לכאן ולעכשיו דרך הגופניות.
דרך נוספת לאמן את עצמנו לחזור חזרה אל רגע הווה היא לשאול את עצמנו את השאלה הפשוטה – ״מה אני לא מסכים להרגיש עכשיו״?
השאלה הזו למעשה מעמתת אותנו עם הסיבה שבגללה לרוב אנחנו נודדים ונמנעים מהרגע הקיים.
כך למשל אנחנו יכולים לזהות שאנו לא מסכימים להרגיש כרגע פחד ממצב כלכלי מסויים, כאב לא מעובד מפרידה קשה או בגידה, או בושה באספקט מסויים שבנו.
מרגע שזיהינו את קצה החוט הרגשי שממנו אנחנו נמנעים אנו יכולים להתחיל לחקור את הרגש הזה ולתת לעצמנו לחוות ולעבור דרכו.
נגלה אז שרגשות, ובעיקר הרגשות הבוערים, משקפים לנו שעורים משמעותיים על מציאות חיינו, גם אם קשה לנו להתבונן במציאות הזו ופיסת האמת שהיא חושפת.
ככל שנאמן את עצמנו דווקא לגעת ברגשות הבוערים שבנו במקום לחמוק לעבר, לעתיד או ל״אידאל ההווה״ כך תהפוך הנטייה הזו להרגל שישאיר אותנו קשובים למציאות חיינו וטבענו הפנימי, בדיוק כפי שהם.
