"המצוקות הרגשיות שלא נצליח לעבד עם עצמנו כהורים יתגלגלו באופן לא מודע ובלתי נמנע אל ילדינו"
מאת: אסף לב
יחסי הורה-ילד באופן מובהק מפגישים את ההורה עם המקומות הראשוניים והפגיעים ביותר שלו – הן כילד עצמו והדברים שעברו עליו בילדותו והן כמבוגר שמבקש לעשות תיקון ולאפשר חווית גדילה והתפתחות אחרת לילדו.
כאשר ברקע של ההורה ישנן טראומות מוקדמות או אזורי נפש שבהם נקטעה הנביעה הנפשית אל העולם, הרי שיתכן מאד שדווקא הנקודות הרגישות הללו ילחצו בתהליך ההורות.
כאשר אין תמיכה באזורים האלו ההצפה הרגשית של ההורה עשויה לערפל את הראיה שלו לגבי ילדו ומשהו בקשר עם הצרכים הבסיסים של הילד עשוי להיטשטש.
במידה ולא יטופל המקום הזה אצל ההורה, הקשר עצמו עם הילד עשוי להפוך לסוג של שחזור של התסריט הפנימי הילדי של ההורה והעברה בין דורית תתרחש.
במקרה זה הילד יחווה בעצמו את הטראומה אותה עבר ההורה ובהמשך חייו יתמודד כך או אחרת עם המצוקה הזו.
הדרך של ההורה הבוגר להמנע מהעברה בין דורית של טראומות ראשוניות היא כמובן לאפשר לעצמו מרחב לפתוח, לעבד ולחוות מחדש את אותן פגיעות ראשוניות.
פתיחה כזו תאפשר להבהיר את המבט לגבי התהליך של הילד ותאפשר להורה לתפקד באופן המיטבי ביותר כדי להיענות לצרכים הראשוניים האותנטיים של הילד.
נוכחות הורית כזו תאפשר לילד התחלה חדשה אמיתית ולא משחזרת.
