כמו בימאים לא מודעים, אנחנו מסתובבים בעולם עם רפרטואר פנימי של תסריטים פנימיים.
רוב מקורם של תסריטים אלו הוא בילדות המוקדמת, שלב בו רגישות הקליטה שלנו כך כך גדולה כך שכל ארוע רגשי עוצמתי מידי נרשם בתודעה שלנו והופך לתסריט.
הצורך הפנימי שלנו ״להסריט״ מחדש את התסריטים הללו במציאות העכשווית, גם אם הארוע נרשם בתוכנו לפני שנים רבות, קיים כיוון שבשל עוצמתו – הארוע לא יכול היה להחוות על ידינו במלואו ולכן הוא נשאר בחדר העריכה.
כאשר אנחנו לא מודעים לתסריט הפנימי הזה הוא מפתיע אותנו.
ההפתעה נוצרת במובן זה שכאשר משהו במציאות הנוכחית מזכיר לנו באופן כלשהו את הארוע המקורי הרי שאז התסריט הפנימי שלנו יוצא אל הפועל ואנו למעשה חוזרים וחווים את אותם רגשות שחווינו בילדות.
מעבר לכך, התסריטים הלא פתורים שאנו חיים איתם באופן כלשהו ״מחפשים״ את ההזדמנות להתבטא ולהתממש כיוון שאי המימוש שלהם יותר מתח פנימי בתוכנו ואפילו חרדה.
זו הסיבה שלפעמים אנחנו לא מבינים מדוע אנשים ״מחפשים בעיות״ וכאלו בכח נמשכים לארועים שמתניעים בסופו של דבר את התרחישים שמהם הם כה חוששים.
הרצון לחוות את התסריט הלא פתור דומה באופן כלשהו לפחד שלנו מרוח רפאים או צל של ישות שאין לנו דרך באמת לפגוש.
היציאה של אותה ״מפלצת פנימית״ אל האור באופן ממשי והביטוי של אותו תסריט פנימי במציאות מאפשרים לנו לפגוש את אותה חוויה מאיימת, להתעמת איתה ובאופן זה גם להפרד ממנה.
כלומר, הביטוי של התסריט הפנימי גם אם יכול לאיים ולהעצים חרדה, עשוי גם להיות קצה החוט שיוביל אותנו לעיבוד של חוויות טראומטיות קדומות וריפוי שלהן.
זאת כיוון שכל עוד התסריט הפנימי היה חבוי בלא מודע הוא לא היה נגיש לתודעה שלנו ולכן לא היינו יכולים להתעמת איתו באופן ישיר.
הדוגמא המובהקת ביותר להחייאה של תסריט פנימי כאוב מהעבר הוא לדוגמא שחזור חוזר ונשנה של מערכות יחסים פוגעניות ומרעילות.
ברגע שאנחנו לא מבינים את ההגיון הנפשי של החייאת התסריט הפנימי בממשות הרי שלא נוכל להבין מדוע אנשים פעמים רבות נכנסים שוב ושוב ליחסים פוגעניים.
כאשר בוחנים לעומק את היחסים הללו אפשר לראות פעמים רבות שהשחזור הוא התסריט הישן שמופעל מחדש,
תסריט של קשר כאוב בילדות שמבטא את עצמו שוב ושוב.
כאשר אנחנו באמת מוכנים לחוות בממשות את אותו תסריט קדום ולאפשר לנו לעבוד דרכו הרי שניתן יהיה להפרד מאותו תסריט וללכת קדימה.
החזרה מתרחשת כל עוד אנחנו לא מסכימים או לא מסוגלים בזמן נתון לחוות באופן מלא את הכאב או הפחד מתסריט העבר ומתגוננים מפניו ולכן הוא חוזר שוב ושוב לדפוק על דלתנו.
כאמור, רק כאשר נסכים עד הסוף לפתוח לרווחה את הדלת בפני התסריט שהתממש, כואב או עוצמתי ככל שיהיה, הרי שנוכל לחוות אותו ולהפרד ממנו.
בסופו של דבר המטרה של הפרידה מהתסריטים הפנימיים שלנו היא היכולת להיות נוכחים בזמן הווה, כאן ועכשיו, ולחוות את עצמנו במלואנו ברגע הזה ממש.
