תחושת חוסר ׳מימוש׳ או חוסר ׳הגשמה׳ בחיים עשויה להיות תחושה קשה ומעיקה.
זוהי תחושה של החמצה, אולי גם חרטה ואשמה.
האשמה יכולה להיות מלווה במסר של ״אילו רק הייתי עושה אז כך או אחרת הייתי זוכה להגשים ולממש את עצמי״.
חשוב להבין שגם אם הרגשות הנלווים לתחושת חוסר המימוש העצמי הם אמיתיים, התחושה עצמה היא אשלייתית.
האשליה היא בשל הסיבה הפשוטה שמרגע שאנחנו נולדים אנחנו מממשים את עצמנו במובן הזה שאנחנו עושים את כל שביכולתנו על מנת להביא את התפיסה, הרגש, והפעולה של מי שאנחנו לידי ביטוי.
כל רגע של חיינו אנחנו נעים ומממשים תוכנית פנימית לא מודעת שיש בתוכנו – זאת כמובן בתוך מערך הנסיבות, הכוחות והאילוצים הפועלים בתוכנו ומחוץ לנו.
אז מניין אם כן נובעת ההתחושה הקשה של חוסר מימוש עצמי לכאורה?
כאשר אנחנו חווים חוסר מימוש עצמי מדוייק יותר יהיה לומר שאנחנו חווים חוסר מימוש של ׳אידאל העצמי׳ שלנו.
אידאל העצמי, בשונה מהעצמי האותנטי האמיתי שאנחנו, הוא תמונה שאנחנו מציירים לעצמנו כבר מגיל מוקדם.
הפער בין העצמי האמיתי ואידאל העצמי נובע מהתחושה שמי שאנחנו זה לא מספיק-
לא מספיק טוב, לא מספיק ראוי, לא מספיק מאושר, לא מספיק שווה.
כאשר אידאל העצמי מתרחק מהעצמי האמיתי הרי שבנוסף להלקאה העצמית התמידית שמי שאנחנו זה לא מספיק, הרי שלעיתים נוצר פיצול פנימי.
במצב פיצול שכזה הרי שהדמות שמוצגת כלפי חוץ היא תמונת העצמי האידאלי שלנו ובמקביל העצמי האמיתי מדוכא ומודחק במרתפי הנפש.
אחד הסימפטומים לפער ולפיצול הזה בין העצמי האותנטי לעצמי האידאלי הוא תחושת חוסר המימוש העצמי, תחושה שמלווה בשיפוט, בקורת והלקאה עצמית.
העצמי האידאלי שלנו אז (שמכונה לעיתים גם הסופר אגו) מתבונן בהתנשאות ובוז כלפי העצמי האותנטי וקורא לעברו – ״אתה לא מי ש׳היית אמור׳ להיות״.
כיוון שלאורך זמן אנחנו מזדהים עם העצמי האידאלי והשיפוט המתמיד שלו הרי שחוסר מימוש אידאל העצמי נחווה על ידינו כאי מימוש עצמי.
במובן זה ה׳טרגדיה׳ היא שלעולם לא נצליח באמת לעמוד בציפיות, בדרישות ובבקורת של העצמי האידאלי שלנו.
נוכחותו תמיד תגרום לנו להרגיש כשלון ואי מימוש כיוון שהוא עצמו אינו ממשי.
גם כשנדמה לנו שהגענו ממש עד אליו נתאכזב כל פעם מחדש לגלות שהוא במקום אחר.
במובן זה הנסיון לממש עצמי אידאלי אינו שונה מהנסיון לרדוף אחר צילו של הירח בליל כוכבים מתוך אמונה שאנחנו במרחק נגיעה מהירח הנכסף עצמו.
אז מדוע בעצם נוצר מלכתחילה העצמי האידאלי בתוכנו?
כאשר בילדות העצמי שלנו חווה חוסר קבלה או חוויה של ׳אהבה על תנאי׳, הרי שכדי להגן על הערך העצמי שלו העצמי פיתח ויצר תמונת עצמי אידאלי מתוך מחשבה שדרך התמונה הזו הוא יזכה לאהבה והערכה.
חשוב להבין שעבור ילד תחושות של אהבה, קבלה והערכה שקולים לחמצן רגשי ממש על מנת לגדול ולהרגיש ראוי.
על כן יצירת תמונת אידאל העצמי שלנו הופכת להיות באופן אשלייתי לכרטיס הכניסה שלנו אל ׳מועדון׳ האהבה, הערך העצמי וההתקבלות .
האשליה היא שגם אם נזכה להערכה, כבוד ואהבה הרי שהם לא יהיו קשורים במי שאנחנו באמת אלא בתמונת העצמי האידאלי שנבחר להציג לעולם.
אמנם המחירים של חיים על פי תמונת העצמי האידאלי הכוזב ולא על פי העצמי האותנטי הם גבוהים אך הצורך בהשרדות הנפשית והשגת תחושת ערך, אהבה וכבוד גובר על כל מחיר אחר.
סיבה נוספת להיווצרות העצמי האידאלי שמביאה עימה לתחושת חוסר מימוש היא הצורך הלעיתים נואש שלנו באשליית שליטה.
כך למשל אם בתקופה מסויימת של חיינו אנחנו חווים סבל מסיבות שאינם בשליטתנו (והרי אף אחד לא מזמן מרצונו החופשי סבל וכאב) הרי שההלקאה העצמית של ״אילו רק היית פועל כך או אחרת היה נחסך ממך הסבל הזה״ יוצרת אצלנו את האשליה שהגורמים לסבל הם תחת כוחנו ושליטתנו אילו רק היינו רוצים.
גם אם האשליה הזו היא שקרית שכן אין לנו באמת שליטה על כל הגורמים לסבל ולכאב בחיינו, הרי שפעמים רבות נעדיף את האשליה וההלקאה של העצמי האידאלי על פני ההכרה באמת המפחידה – האמת שהשליטה שלנו על הסבל שנחווה בחיינו היא שליטה מוגבלת.
כאשר מתחילים תהליך פסיכותרפיה עם תחושת חוסר מימוש עצמי ושיפוטיות הרי שנפתחת ההזדמנות לחוות שוב את העצמי האותנטי שלנו שמתחת לעצמי האידאלי ולחוות קבלה מחודשת של מי שאנחנו באמת.
הקבלה הזו של העצמי הפנימי שלנו ללא תנאי יכולה לרפא את פצע הפיצול בתוך העצמי בין העצמי האותנטי והעצמי האידאלי שיצרנו כהגנה מתחושת חוסר ערך.
במצבים אלו נוכל להבין שדווקא הכשלון וההתנפצות של האידאלים שלנו על קרקע המציאות הן ההזדמנות לפרוק העצמי האידאלי ונביעה של העצמי האמיתי שלנו אל תוך העולם.
זאת תוך פרידה מאשליית השליטה שלנו ויחד עמה השיפוט, הבקורת וההלקאה העצמית שלנו והמרה שלהם בקבלה, נוכחות ושלמות עם העצמי האמיתי שאנחנו.
