ניתן להגדיר אותנו – בני האדם – כחיות עם תודעה כפולה – תודעת הרוח ותודעת האדמה.
שתי התודעות האלו מייצגות משמעויות אחרות לגמרי לגבי מי שאנחנו בעולם הזה.
תודעת הרוח היא התודעה שמחזיקה את כל המושגים, המיתוסים והאמונות שלנו שמתבטאים בשפה כמו צדק, היסטוריה, חברה, טוב, רע, משמעות, ערך עצמי, בעלות על רכוש, יופי, כיעור, לכלוך, נקיון, חוכמה, מוסר, תארים, כבוד, אידיאולוגיה, היררכיה, זכרון, אהבה, אמת, כשלון, הצלחה, תכלית, כח, התחלה, סוף, סדר חברתי, חוק, אלוהים,כסף, זהות לאומית, זהות דתית, זהות מגדרית וכדומה – כולם שייכים ומתקיימים אך ורק בתודעת הרוח ולא בעולם הממשי.
אפילו המושג ״בן אדם׳ הוא מושג מיתי שמתקיים אך ורק בתודעת הרוח שלנו.
כלומר כל התאטרון והדרמה של האנושות כולה לאורך ההסטוריה מתקיימים אך ורק בתודעת הרוח.
במובן זה גם כל דאגות היום יום שלנו מצויות אך ורק בתודעת הרוח.
לעומת זאת תודעת האדמה היא תודעת ה׳חיה׳ שאנחנו.
בתודעת האדמה המציאות לא מתווכת לנו בעזרת סמלים או מילים אלא דרך תחושות אינטואיטיביות וצרכים של הגוף כמו – הצורך בחמצן, מחסה, מזון, מגע, עונג, בטחון וכדומה.
בתודעת האדמה המציאות מתווכת לנו גם דרך הדחפים היצריים שלנו – כמו מיניות, תוקפנות, האחזות בטריטוריה וכדומה.
אם תודעת הרוח שלנו מבוססת על אמונה הרי שתודעת האדמה מבוססת על ידיעה ממשית.
כך למשל אם אני נופל על האדמה והגוף שלי מקבל מכה אני לא זקוק ל׳אמונה׳ שקיבלתי מכה, אני יודע את זה.
לעומת זאת תודעת הרוח שלנו היא קצת כמו מציאות רבודה שבנויה על פני תודעת האדמה שלנו ודורשת אמונה, אמונה בדמיון שיושב על הממשות.
תודעת הרוח מייצגת את האינדוידואליות והייחודיות שלנו לעומת תודעת האדמה שמבטאת את היותנו חלק בלתי נפרד ממכלול הטבע וגלגוליו.
מבחינת היחס בין תודעת הרוח ותודעת האדמה הרי שתודעת האדמה עצמאית ואדישה במידה רבה לתודעת הרוח ולעומת זאת תודעת הרוח תלויה ואחוזה בתודעת האדמה כדי להתקיים.
הדוגמא המובהקת ביותר כדי להמחיש את התלות הזו בא לידי ביטוי בעובדת המוות שלנו ובהיותנו יצורים סופיים.
מבחינת תודעת האדמה ישנה אדישות לשאלת היותנו חיים או מתים כיוון שבמונחי הממשות אנחנו לא שונים מכל יצור סופי – חי או צומח – שהתקיים אי פעם על האדמה הזו.
מבחינת תודעת האדמה – תודעת הרוח היא לא יותר מאשר ענן חולף, רוח נושבת, רעש רקע …
כמו הדינוזאורים או אורגניזם קדומים אחרים שבמוות שלהם הפכו והתגלגלו לחומרים אחרים בכדור הארץ, כך גם מבחינת תודעת האדמה אין משמעות מיוחדת לגלגול של האורגניזם של חיית האדם, כלומר למותו.
לעומת זאת תודעת הרוח יונקת את כל שרשרת המשמעויות שלה מתודעת האדמה ומהיותנו גוף חי ונושם.
תודעת הרוח לכן גם תלויה לחלוטין בתודעת האדמה שכן במוות כל האמונות, המיתוסים והמשמעויות מתים יחד עימנו, למרות מאמצים של אינדוידואלים מסויימים להכנס ל״הסטוריה״ – עוד קטגוריה מדומיינת של תודעת הרוח.
במובן זה אפשר לאמר שרק תודעת הרוח ׳מתה׳ במוות ואילו תודעת האדמה לא ׳מתה׳ כיוון שמעולם לא ׳נולדה׳ אלא התגלגלה מאורגניזמים אחרים.
ה׳חיים׳ כפי שאנחנו מכנים אותם ביום יום, הם למעשה הסיפור שתודעת הרוח שלנו מספרת לנו וה׳מוות׳ הוא סוף הסיפור הזה.
רבות מהמצוקות שלנו ביום יום כמו חרדות, דיכאונות וכאבים קשורות לסכסוך שיש לנו בין תודעת האדמה ותודעת הרוח שלנו.
על פי הפסיכותרפיה הקיומית היכולת שלנו להבין את ריקוד החיים שלנו בין תודעת הרוח ותודעת האדמה תאפשר לנו ריפוי של אותו סכסוך בין התודעות וקבלה מלאה יותר של הזהות המורכבת שלנו כחיית האדם שאנחנו.
אז איך נעשית עבודת הריפוי הזו בפסיכותרפיה הקיומית?
על פי גישה טיפולית זו האזור המתווך שנוגע הן בתודעת האדמה שלנו והן בתודעת הרוח הוא האזור הרגשי.
כלומר הרגשות שלנו שייכות הן לגוף שלנו והן לעולם המנטלי שלנו ולכן הם המפתח לחיבור בין שתי תודעות אלו.
כך למשל הרגשה של חרדה מתבטאת הן בגוף בתור הזעה, דפיקות לב מואצות, רעד וכדומה ובו זמנית מעוררת בנו מחשבות לגבי מהות החרדה והפעולות שאנחנו נדרשים לבצע.
הרגשות שלנו הן פעמים רבות סוערות וקשות להכלה כמו חרדה, אשמה, בושה, קנאה, כאב וכדומה ועל כן אנחנו מדחיקים או מכחישים אותם.
יחד עם זאת הפסיכותרפיה הקיומית מבקשת ליצור מרחב שבו ניתן יהיה להכיל את כל אותן רגשות בוערים וזאת על מנת ליצור חיבור עמוק יותר בין שני אזורי התודעה שלנו – האדמתית והרוחנית.
חוסר האיזון בין מצבי התודעה שלנו יכול להסביר רגשות ומצוקות שלנו.
כך למשל פעמים רבות דכאון מבטא את ההתנגדות שלנו לתודעת האדמה מהפחד שתודעת האדמה תבלע את עולם הרוח שלנו ונאבד בה את האינדוידואליות שלנו.
כך גם חרדת מוות או חרדה ממחלות נובעים מניתוק שלנו מתודעת האדמה.
זאת כיוון שהחיבור שלנו אל תודעת האדמה שבנו מאפשר לנו לדעת שהמוות הוא שינוי הכרחי בגלגול האורגניזם שאנחנו ובמובן זה איננו שונים משום אורגניזם שעבר אי פעם על פני כדור הארץ.
זה כמובן לא מנטרל את פחד המוות והפחד מסיום תודעת הרוח שלנו אך ממקם את החרדה הזו בפרופורציה לגבי מקומנו בעולם.
גם פחד ממחלה בהקשר זה הוא ביטוי לחשיפה האינטנסיבית שלנו לגופניות ותודעת האדמה שלנו בעת המחלה והסבל.
ושוב, הכרה זו אינה מנטרלת את הסבל והרצון להקל אותו אך ההסכמה להחשף לתודעת האדמה שבנו שמתבטאת במחלה תאפשר לנו מבט רחב יותר על ה׳לגיטימציה׳ להיות חולים, פגיעים וחסרי אונים.
במובן זה האמונה המערבית האגו צנטרית ב״עליונות״ האדם על הטבע והאדמה סביבו למעשה מכחישה ומפצלת אותנו מתודעת האדמה שבה לנו כ׳בני האדם׳ אין שום עדיפות או פריווילגיות על פני כל אורגניזם אחר – עצים, חיות או צמחים.
המיתוס שמתאר באופן העמוק ביותר את הפיצול של עולם המערב בין עולם הרוח ועולם האדמה הוא המיתוס העברי הקדום של גן העדן.
במיתוס זה אדם וחווה מוזהרים על ידי ׳אלוהים׳ (בעל הגן) שלא יאכלו מעץ הדעת, כלומר הפרי שחושף את האדם ברמה עמוקה כחיית אדמה לפני היותו ׳אדם רוחני׳.
לא במקרה החיה שנבחרה לתווך לאדם וחווה את תודעת האדמה היא הנחש שקרוב אל פני האדמה ולא יכול להתכחש לה.
על פי מיתוס זה הפיצול הגדול ביותר בין תודעת האדמה לתודעת הרוח הוא הפיצול בין המלאכים ה״טובים״ ששוכנים בממלכת הרוח – גן העדן -ולעומתם השטן ( המלאך ה״רע״) שבהגדרה הוא אותו ׳מלאך שנפל מגן העדן אל האדמה׳.
כך אנחנו רואים איך כל מושגי ה׳טוב׳ ו׳הרע׳ של התרבות המערבית קשורים במיתוס הקדום הזה ושם ראשית הפיצול בין תודעת הרוח ה״טובה״ ותודעת האדמה והחומר ה״רעים״ של בני האדם.
בתרבות זו תודעת האדמה והגוף נתפסת כ״נחותה״ ו״נמוכה״ לעומת תודעת הרוח שנתפסת כ״עליונה״ ו״גבוהה״ – היררכיה מופרכת לחלוטין.
ביהדות המודרנית למשל כל מושג האלוהים כלומר ה״טוב המוחלט״ הוא יצור נעדר כל גופניות או חומריות ש״מזהמים את טהרתו״.
לעומת זאת בתרבויות ילידיות במרכז ודרום אמריקה למשל אנחנו יכולים לראות כבוד והערכה לתודעת האדמה בחיי האדם כמו גם למימד הרוח מבלי ליצור היררכיה בינהם.
מהמיתוס העתיק המכונן הזה של ״גן העדן״ נובעת גם חרדת ׳הנפילה׳ האינסופית שלנו שאנחנו חווים במצבים שונים בחיינו.
גם רגש הבושה נולד מתוך מיתוס זה של הכחשת היותנו בראש ובראשונה חיות גופניות ככל החיות.
על כן פעמים רבות הבושה היא באלמנטים החייתים שבנו כמו עירום, מיניות, תוקפנות, ההפרשות שלנו וכדומה.
קבלה של תודעת האדמה תאפשר לנו לשחרר את רגשות הבושה הללו מתוך קבלה מלאה שחיית האדמה שאנחנו היא חלק מהותי ממי שאנחנו כבני אדם בעלי תודעת רוח.
(ריפוי בעזרת בעלי חיים למשל היא יישום מעניין של התפיסה הזו.)
כך גם ריפוי של רגשות אשמה קשור באשליית השליטה שלנו על ארועים שהתרחשו בעבר.
ההליכה התאורטית אחורה בזמן אפשרית רק בתודעת הרוח אך תודעת האדמה והגוף שלנו יכולים לחיות אך ורק ברגע הזה.
חיבור לתודעת האדמה יאפשר לנו להבין שאנחנו נתונים לכוחות כל כך הרבה יותר חזקים מאיתנו שפועלים כל הזמן עלינו במודע או שלא במודע, ומכך לקבל את חוסר האונים שלנו מול כל כוחות אלו.
הבנה כזו ׳תצניע׳ אותנו ותאפשר לנו לקבל את זה שבכל רגע נתון אנחנו עושים את מיטב היכולת שלנו בנסיבות וברגע הנתון וכך לרפא את תחושות האשמה וההלקאה העצמית על מי ״שהיינו אמורים להיות״ ולהכיר ולהעריך את מה שהצלחנו לעשות בפועל.
לסיכום – עבודת החיבור בין תודעת הרוח ותודעת האדמה שאנחנו היא עבודת חיים שתאפשר קבלה עמוקה של מי שאנחנו בעולם הזה וריפוי של מצוקות נפש שנובעות מהפערים והפיצולים העתיקים בין שתי רמות התודעה הללו.
איזון בין שתי התודעות הללו גם יאפשר לנו להבין שאי אפשר ״לדחות״ את החיים לזמן אחר, שאנחנו לא ב״בקרוב״ של סרט חיינו ושהזמן היחיד שבו החיים שלנו מתרחשים באופן מלא באמת הוא הרגע הממשי הזה, בתוך הגוף – חד פעמי ואקראי ככל שיהיה.
