״imagine all the people living for today…”
(ג׳ון לנון)
נסיון החיים מלמד אותנו שישנו סוג של סבל-חיים שממנו לעולם לא נוכל להמנע.
כך למשל סבל של אובדן, סבל של כאבי גוף, סבל של חסר כלכלי, סבל של עוולות ודיכוי וכדומה.
סבל זה אנחנו מכנים ׳סבל קיומי׳ – סבל שנובע מעצם היותנו יצורים פגיעים הנתונים לכוחות ותהפוכות הגורל האקראי בו אנו חיים.
לעומת הסבל הקיומי הזה, ישנו סבל שנגרם מהדרך בה אנו מתבוננים ומבינים את מה שאנו חווים.
בפוסט זה ארצה לדבר על ארבעה ׳מוסכמות׳ או ארבעה שקרים שסיפרו לנו או שסיפרנו לעצמנו, שקרים שמעצימים את הסבל היום יומי שלנו, סבל שיכול להמנע.
כל אחד מארבע השקרים העצמיים הללו שלמדנו לספר לעצמנו מתחברים לרגש מסויים, רגש שמותנע על ידי השקרים הללו.
הרגשות הללו הן : אשמה, בושה, חרדה ושנאה עצמית.
את השקר הראשון ניתן לכנות ׳שקר השליטה במה שמתרחש׳.
אחד הדברים הקשים ביותר עבורנו לקבל הוא את חוסר האונים המובנה שלנו מול נסיבות הקיום.
במובנים רבים הלידה שלנו לעולם הזה מעלה אותנו על גל בתוך אוקיינוס אין סופי של כוחות המנווטים את הגלים הללו.
מתוך תחושת האפסות שלנו מול כוחות היקום סביבנו אנחנו מאמצים לעצמנו שקר או אשליה שבה ״אנחנו בשליטה״ על מה שקורה.
מעבר להיותה שקרית, ומנותקת מהמציאות, אשליית השליטה מייצרת רגש קשה והרסני – רגש אשמה.
זאת כיון שכל ארוע של כשלון, כאב או אכזבה מייצר מתוך אשליית השליטה הזו את האשמה וההלקאה ש״יכולנו לפעול אחרת״.
האמת לעומת זאת היא שזו תמיד חוכמה בדיעבד כיוון שאם היינו יכולים לפעול אחרת היינו עושים זאת.
על מנת לוותר על שקר השליטה שלנו, שקר שמטפחת התרבות המערבית תחת המילה ״אחריות״, אנחנו צריכים לחבק את חוסר האונים המובנה שלנו מול כוחות הטבע האדירים שסביבנו.
פרויד לימד אותנו שלא רק מול כוחות הטבע החיצוניים אנחנו חסרי אונים אלא גם כלפי הלא מודע שלנו שהתהווה הרבה לפני שיכולנו להתוודע אליו.
גם את הכוחות המעצבים של גנטיקה או משפחה אנחנו לא בוחרים לעצמנו.
מתוך היכולת שלנו לחבק את חוסר האונים שלנו ולהתיידד איתו נבין אז שבכל רגע נתון אנחנו עושים את המיטב שלנו בכל רגע נתון במסגרת האילוצים הפועלים עלינו – החיצוניים והלא מודעים הפנימיים.
הנדיבות הזו כלפי עצמנו לא רק שלא תהפוך אותנו לפסיביים מול המציאות אלא להיפך.
דווקא האשמה המשתקת שיכולנו לפעול אחרת היא שמעמיסה עלינו, יוצרת הלקאה עצמית תמידית ולא מאפשרת לנו להתמודד באופן מיטבי מול אתגרי החיים שלנו.
השקר השני שאנחנו לומדים לספר לעצמנו
הוא ״השקר ההומניסטי״.
השקר ההומניסטי הוא השקר של העליונות או הייחודיות שלנו על פני שאר בעלי החיים בעולם.
דרווין הראה לנו באופן מאד בהיר את ההשתייכות שלנו למשפחת הקופים הגדולים.
מסיבות שונות במהלך האבולוציה, דווקא מתוך תחושת נחיתות מול חיות חזקות אחרות, פיתח לעצמו ההומו ספיינס את השקר של עליונותו ויחודיותו על פני חיות אחרות.
תרבויות שונות למשל מספרות לעצמן שאלוהים כלשהו ״בחר״ את ההומוספיינס מכל החיות האחרות.
הסיפור הזה יכול היה להשאר מיתוס נחמד וסיפור לא מזיק אם לא היה מייצר את אחד הרגשות המעיקים ביותר – רגש הבושה.
יחד עם מיתוס עליונות ה׳אדם׳ ירשנו תחושת בושה בכל היצריות ה״חייתית״ שבנו.
אנחנו מתביישים בכל מה שעשוי להפריע לשקר של נפרדותנו ועליונותינו על עולם החיות.
כך למשל אנחנו לומדים לחוש בושה לעיתים בגוף שלנו, במיניות שלנו, בהפרשות שלנו, באכילה שלנו ובדחפים שלנו, ב׳לכלוך׳ שבנו.
מתוך הכחשת החייתיות העמוקה שבנו אנחנו הופכים לרוח רפאים אנושית רדופת בושה בטבענו האמיתי.
קבלתנו את עצמנו כחיות המשתייכות למשפחת בעלי החיים תאפשר לנו לשחרר את רגש הבושה במי שאנחנו ולטפח את היצירתיות, החיות והשמחה בעצם קיומנו.
השקר השלישי שלמדנו לספר לעצמנו הוא שקר ״ההמשכיות״ או ״המסורת״.
חלק מהאמת של קיומנו בעולם הוא היותנו אורחים חולפים עם חיי גוף חד פעמיים.
ההתכחשות לחד פעמיות של חיינו וחוסר קבלת העובדה ש״לא נועדנו להשאר כאן״ גרמה לנו ליצור את אשליית ה״המשכיות״ או ה״נצחיות״.
אנשים מספרים לעצמם שהם ימשיכו להתקיים מעל דפי ההסטוריה, דרך הגנטיקה של שאריהם הגנטיים או דרך מיסטיקה של גלגול נשמות.
כפי שראינו כל יצירה של שקר או אשלייה מייצרת דרך ההכחשה רגש חזק בצד השני בתוכנו שחושף את האשליה.
במקרה של הכחשת הסופיות והחד פעמיות של קיומנו ואשליית הנצח הרגש שנוצר בקוטב השני הוא חרדה.
החרדה היא חרדת ההעלמות והנפילה שלנו מחיי ׳נצח׳ ו׳המשכיות׳.
השעבוד לאשליית ההמשכיות גורם לאנשים רבים במקום לחיות את חייהם להקדיש את זמנם ליצירת ״אנדרטות״ שיתחזקו את אשליית ההמשכיות שלהם.
כמו הפרעונים הקדמונים שבנו מבני אבן ענקיים בדמות הפירמידות כדי לשמר את אשליית הנצח וההמשכיות שלהם, כך אנשים רבים מקדישים את חייהם לאותם אנדרטות.
לעיתים הסבל של מלאכת ההנצחה לא יעצר בהם והוא עשוי גם לפנות לבני משפחה כדי לשלוט בתודעתם ולוודא שהם ימשיכו להנציח בתוכם ובתודעתם את ההורה/האח/בן הזוג.
בכך כמובן יפגע החופש והמימוש העצמי של אותו בן משפחה.
לעיתים מנהיגים פוליטיים יבקשו להשתמש באזרחים ובתודעתם כדי להנציח את שמם וכך לא להעלם לאחר מותם.
בדרך זו נוצרים פעמים רבות דיקטטורים שהופכים אובססיביים להנצחתם.
כך למשל פיתה היטלר את ההמונים בנגיעה בחרדת ההעלמות ובהבטחה להפוך אותם לחלק מה״רייך״ בן אלף השנים – נצח במונחי פוליטיקה.
דווקא הקבלה של ההעלמות שלנו כחלק מובנה וטבעי מקיומנו יאפשר לנו לשחרר את החרדה הזו.
אם האדם יקבל את מתנת האקראי שנקראת חיים על פני האדמה כך הוא יוכל לקבל ביתר קלות את העובדה שגם העלמותו תתרחש במקרה ושאין שום ״פרוייקט הנצחה״ – רוחני, חומרי או אנושי – שימנע את ההעלמות הזו.
השקר או האשליה האחרונים שניגע בהם כאן ושמסב סבל מיותר רב הוא השקר של אידאל העצמי, כלומר ״מי שהיינו אמורים להיות״.
שורשיו של ״אידאל האני״ נטוע עמוק בראשית הפילוסופיה העתיקה של אפלטון.
התפיסה הזו, שמושרשת עמוק בעיקר בתרבות המערב, טוענת שמעל בני האדם מרחפת לה שכבה של ׳אידאלים׳ והאדם נדון להתאים את עצמו לאידאלים האלו.
באופן זה, על פי התפיסה האפלטונית, האדם לא צריך להסתפק בעצמו ומי שהוא אלא לחתור תמיד אל אידאל האני.
בתפיסה כיום של הפסיכולוגיה המודרנית האידאלים הם למעשה בריחה מתחושות קשות של פחד, חוסר אונים או כאב אל עבר נקודה המנותקת מהעצמי – אל אידאל העצמי- ששם האדם מאלחש את כאביו.
זאת כיוון שבניגוד לעצמי השרוי בגוף שכואב ופגיע וחרד – לאידאל העצמי אין גוף ועל כן הוא מוגן ובטוח.
בסופו של דבר, הניתוק מהעצמי אל עבר ״אידאל העצמי״ מחליש אותנו ומייצר תחושת שנאה ובוז עצמיים.
זאת כיוון שתמיד יהיה פער בין העצמי הקונקרטי שלנו בעולם ובין האידאל של ״היכן שהיינו אמורים להיות״.
הפער הזה תמיד יהיה קיים מהסיבה הפשוטה שאין באמת אידאל עצמי… זהו שקר שכאמור נועד להגן עלינו מפני חוויה ישירה של מציאות חיינו המורכבת בעולם הזה.
הדרך להתמודד עם הנטישה העצמית שלנו אל עבר ׳אידאל העצמי׳ והשנאה העצמית שנלווית אליה – הדרך לשם עוברת דרך קבלה עצמית בלתי מותנית.
מרגע שבאמת נוכל לקבל את עצמנו במלואנו ואת נסיבות חיינו בדיוק כפי שהם, הרי שנוכל אז להניח לאידאלים הללו ופשוט לחיות את חיינו ׳מבפנים׳ באופן חי ואותנטי, ומתוך מימוש עצמי אמיתי.
