החשיבה המקובלת מלמדת אותנו לרוב שישנם רגשות ׳חיוביים׳ ורגשות ׳שליליים׳.
כך למשל רגשות כמו כעס, שנאה, פחד, אשמה, בושה, כאב ועוד מסווגים כרגשות ׳שליליים׳.
התיוג של הרגשות הללו כ׳שלילים׳ או ׳רעים׳ גורם לנו להתכחש, להדחיק ולהתנכר לרגשות אלו כאשר הם עולים בתוכנו.
יחד עם זאת, לאחר שמבינים את פוטנציאל הפעולה והערך של הרגשות הבוערים הללו הרי שנוכל לראות שניכור ותיוג של הרגשות הללו לא שונה מוויתור על זהב יקר ערך שמתגלה בחצר הבית שלנו ממש.
הניכור והרתיעה הראשוניים שלנו מהרגשות הבוערים שבנו מובן והגיוני כמו הרתיעה שלנו מאש.
היכולת של האש לשרוף אותנו או טראומות שכבר עברנו כתוצאה מכוויות באש גורמות לנו לסמן את האש כ׳מסוכנת׳ ולהרתע ממנה.
עם זאת ההמנעות מהאש ותיוגה כ׳מסוכנת׳ ימנע מאיתנו גם את הערך העצום של הבעירה בחימום, מקור אנרגיה, אור ועוד.
באופן דומה, גם הרגשות הבוערים שבנו עשויים ״לשרוף״ אותנו ואולי אף סביר להניח שגרמו לנו בעבר כוויות וטראומות.
כך למשל פעמים רבות תחושת קנאה במשהו שהיינו מאד רוצים לעצמנו וקיים אצל מישהו אחר קרוב לנו עשוייה לעורר בנו תחושת ׳שריפה׳ ממש.
כך גם לעיתים סיטואציות של עוול קשה וחוסר צדק עשויות לעורר בנו זעם גדול שמרגיש כמו אש בוערת בנו.
אנחנו לעיתים שוכחים זאת אבל גם תחושות ׳חיוביות׳ כמו תשוקה גדולה שקיימת בנו למישהו או למשהו ׳מדליקה׳ אותנו ובוערת בתוכנו כאש.
ואכן, אחד המחירים הגדולים בתיוג שלנו של רגשות בוערים כרגשות ״שליליים״ הוא שאם לא נלמד לעבוד עם האש הבוערת שבתוכנו הרי שנכבה גם את התשוקה והחיות שהאש הפנימית מאפשרת לנו להרגיש.
מחיר נוסף שארצה להתייחס אליו כאן בתיוג של רגשות בוערים כרגשות ׳שליליים׳ קשור ביכולת הטרנספורמטיבית הטמונה ברגשות הבוערים ולמושג ׳תקרת זכוכית׳ שציינתי בכותרת.
׳תקרת זכוכית׳ היא כינוי לתחושה הכאובה שלנו שבה אנחנו מאד רוצים להגיע ליעד מסויים בחיינו אך נעצרים בדרך באופן שלא ברור מהו המעצור.
המושג ׳תקרת זכוכית׳ מתייחס לאותה שקיפות של הקיר שלא נראה אך חוסם את התנועה שלנו אל עבר היעד.
על פי רוב כאשר אנחנו צוללים פנימה אל תוך החקירה של אותו קיר או תקרת זכוכית אנחנו מגלים שהוא עשוי מהתנייה שאנחנו נושאים עימנו, אמונה קדומה שניטעה בנו מילדות, או טראומה לא מודעת שגורמת לנו להרתע מהמשך הדרך.
דוגמא כזו היא למשל המצוקה שתאר דן.
דן הציב לעצמו כמטרה לחיות חיי רווחה כלכלית ויחד עם זאת לא הבין כיצד שוב ושוב, למרות היותו איש מקצוע מבריק בתחומו, הוא מצא את עצמו נאבק בגרעון בחשבון הבנק שלו.
לאחר הסכמה להתבוננות משותפת בתקרת הזכוכית שלו הבנו שאמונה בסיסית עליה גדל דן היתה ש׳כסף הוא דבר מלוכלך׳.
כל עוד האמונה הזו, שכילד חילחלה לנפשו של דן, שלטה בעולמו הפנימי הרי שכל נסיון של דן לפצח את נושא הכסף בחייו נכשל שוב ושוב.
באופן לא מודע ה׳חבלן׳ הפנימי של דן היה החלק שבו שדאג לכך שהאמונה הבסיסית ש׳כסף הוא דבר מלוכלך׳ תשאר בתוקף ולא תתערער.
הבנו שמה שיושב מתחת לאמונה הזו היא ההזדהות העמוקה של דן עם אביו שנפטר לפני שנים אחדות.
אביו של דן חש בחייו חוסר מיצוי עמוק בחייו המקצועיים ונאבק כל חייו במישור הכלכלי ובהשרדות כספית.
מתוך התסכול הרב פיתח אביו של דן את האמונה ש׳כסף הוא דבר מלוכלך׳.
האימוץ וההזדהות של דן עם האמונה של אביו לגבי כסף סימנה בעיני דן את שמירת הקשר הקרוב אל אביו.
בסופו של דבר, עבור דן לשחרר את האמונה על הכסף עשוייה היתה לסכן את הקשר של דן לזכרו של אביו ולסכן את התחושה שהוא אהוב על ידו.
ההסכמה של דן לחוות את הכאב הילדות הבוער בו עדיין וההבנה של תפקיד האמונה לגבי כסף בשימור אהבתו של אביו כלפיו אפשרו לדן לוותר על האמונה הזו לגבי כסף ולממש את הכשרון שלו גם באספקט הכלכלי של חייו.
ההמנעות משך שנים רבות של דן מלחוות את הרגש הבוער של כאב החיים בצל אב מתוסכל ולא ממומש מנעה ממנו לזהות את קיר הזכוכית שחסם את דרכו להצלחה כלכלית.
תיוג הכאב כ׳רגש שלילי׳ אפשר לטאטא את הרגש הבוער הזה ובכך למנוע את ההבנה של המחסום שניצב מולנו.
העבודה עם הרגש הבוער של דן, הכאב במקרה זה, אפשרה לא רק לזהות את תקרת הזכוכית החוסמת של דן אלא שהבעירה של רגש הכאב אפשרה להמיס ממש את המחסום העיקש הזה ולפתוח עבורו את הדרך.
האיכות הממיסה של הרגשות הבוערים שלנו היא אחת העוצמות הגדולות ביותר שלנו לפרק מחסומים ומעצורים שעוצרים את ההתפתחות והצמיחה האישית שלנו, מחסומים שלעיתים אנחנו אפילו לא מודעים לקיומם.
כמו הכאב של דן, כך רגשות בוערים אחרים כמו קנאה, זעם, פחד ואפילו אשמה ובושה עשויים לאפשר לנו, אם נצלול לתוכן ונלמד לעבוד איתם, להמיס בחום שלהם את קירות הזכוכית שסביבנו ולעורר את הדרייב והעוצמה שלא ידענו שטמונים בנו.
