ניטשה, שהיה בעיני מגדולי ההוגים של האנושות, טבע את המושג ״amor fati” או אהבת הגורל.
במושג הזה לא ניסה ניטשה רק לתאר שאיפה רומנטית וקלישאתית בדבר הצורך להשלים עם הגורל.
במושג ׳אהבת הגורל׳ ניטשה ביקש לנסח הצעה לפרוייקט חיים שבו אנו מחויבים לקבלה ואהבה רדיקלית של כל דבר שקורה בחיינו וקבלה ואהבה רדיקלית של כל מי שאנחנו בתוך נסיבות חיינו – יהיו אשר יהיו.
הפרוייקט של האהבה הרדיקלית של חיינו וגורלנו מחייב אותנו להתיחסות חיובית אמיתית לכל רגש, מחשבה, תופעה או ארוע שמתרחשים בתוכנו או מחוץ לנו.
אין לטעות בין מושג הקבלה הרדיקלית לבין ״ראיה וורודה של המציאות״.
אהבת הגורל שניטשה מדבר עליה אינה מייפה את המציאות או אותנו אלא מבקשת מאיתנו לראות את העולם בכל גווניו – כולל הגוון האפל , המכוער, הכואב והשחור ביותר – בדיוק כפי שהוא.
אהבת הגורל על פי ניטשה נדרשת מאיתנו גם כשהגורל הזה הוא אכזר, חסר משמעות או מובן, אדיש לקיומנו ומשאיר אותנו פעמים רבות פצועים וחסרי אונים מולו.
קבלת הגורל היא גם קבלת עולמנו הפנימי הסוער כפי שהוא על כל הרגשות הבוערים שבו כמו קנאה, שנאה, זעם, חרדה, כאב, תסכול, בושה אשמה ואפילו יאוש ותבוסה.
על פי ניטשה מה שהופך אותנו אנושיים הוא בדיוק אותם חומרים בתוכנו שאנחנו מנסים כל כך לטשטש, להסתיר, להדחיק, לצנזר ולהכחיש.
שיא האנושיות על פי ניטשה, או כפי שהוא כינה זאת בשפתו הפואטית ה״על אדם״, הוא מי שמסכים לחבק ולהתיידד עם כל פינות חייו – גם האפלות, הקודרות והמרות ביותר.
הפסיכותרפיה הקיומית רואה בהוגה האקזיסטנציליסט ניטשה כמקור השראה לתהליך הטיפולי שחלק מרכזי ממנו הוא למידת היכולת לקבלה רדיקלית של עצמנו עם כל מה שקרה, קורה ועוד יקרה במהלך חיינו בעולם.
קבלה כזו תאפשר לנו להפסיק להשקיע אנרגיה בהדחקה, בריחה והסתרה של מי שאנחנו באמת ולבטא את התשוקה והחיות שלנו בזמן שעוד ניתן לנו בעולם הזה.
