אחד המשפטים המרתקים המופעים בזן בודהיזם אומר ״אם תפגוש את הבודהה בדרך תהרוג אותו״.
המשפט הוא כמובן מטפורי ולא מדבר על מוות ממשי אלא על השחרור מהקדושה של המורה, המנטור, ה׳אב׳, ובשפתו של ניטשה – ״אלוהים מת״.
המוות הסימבולי של ״הסמכות״ החיצונית בחיינו פעמים רבות מהווה פרידה רגשית כואבת ועצובה ומהווה אובדן של מקום יקר ואהוב שאהבנו להיות עטופים בו.
יחד עם זאת, מהבחינה ההתפתחותית, הפרוק של הבועה שבנינו עם הסמכויות שמינינו בחיינו הוא לעיתים אקט חיוני כדי להחזיר לעצמנו את הסמכות הפנימית לגבי עולמנו, משמעותנו וחיינו.
גם קשרי בועה עם סמכויות שנראות לנו ׳טבעיות׳ כמו הורים הם בועות שבשלב כלשהו מגיעות לסיום.
זאת כיוון שבדיעבד אנחנו תמיד מבינים שגם ההורים שלנו, שבעבר ראינו כסמכות קדושה, הם בעצם ׳קולגות לקיום׳, אנשים בדיוק כמונו שמחפשים ליצור משמעות וערך בעולם.
הם לא באמת יותר חכמים מאיתנו, מבינים מאיתנו, או יודעים יותר מאיתנו מה נכון ומה לא.
הורינו סך הכל הגיעו לעולם הזה כמה שנים לפנינו והתמזל מזלם להשתתף בגידול שלנו מרגע שהגענו לעולם ולכן ההקשרות הרגשית שם היא חזקה עבור כל הצדדים.
לעיתים דמות הסמכות עצמה כמו האב או המורה ׳מתאהבים׳ בתפקיד שנותן להם תחושת כח וערך ונלחמים לכן שלא לפוצץ את הבועה הזו שמתחזקת את מעמדם כ״גדולים, חיוניים ויודעים״.
גם בפוליטיקה ובשרות הציבורי אנחנו עדים פעמים רבות לשליחי ציבור שצוברים כח רב כמו ראשי ממשלה למשל, שמוצאים את עצמם מתאהבים בעמדת הכח ושוכחים שכל העמדה הזו נוצרה מלכתחילה דרך יפוי כח מהציבור, למען הציבור.
במקרים קשים אלו נוצר היפוך והמנהיג מתחיל לראות בציבור את מה שאמור לשרת אותו, בדומה למודלים של מלוכה בשנים קודמות או בדומה למתרחש כיום באזורים מסויימים בעולם.
אם נחזור לחיים הפרטים, חשוב להבין את הצורך שלנו לחיות בבועה כלשהי בתוך העולם.
כמו האטמוספירה שמגינה עלינו מלהתעופף מכאן בהיעדר כח משיכה או להחנק בהיעדר חמצן, כך הבועה המנטלית שאנו שומרים סביבנו מאפשרת לנו לחוות את עצמנו כ״בני אדם״ ולא להמחץ מהכוחות האקראיים של הטבע סביבנו.
כל רעיון התרבות נוצר כבועה שהאדם יצר סביבו דרך אמנות, פילוסופיה, חיי מדינה אזרחיים, בידור ועוד כדי להרגיש תחושת בטחון שתרגיע את החרדה הקיומית הבסיסית שלו.
עצם רעיון ההומניזם שלמעשה טוען להבדל בין ההומוספיינס ובין שאר החיות הוא בועה שיצרה חיית האדם כיוון שחשה שהיא חיה שזקוקה לבועה הזו כדי להתקיים במרחק מסויים מהטבע עצמו.
האתגר לכן בפרידה מבועות של יחסים שונים שקיימנו ויצרנו במהלך חיינו – אם אלו בועות של דמויות סמכות, בועות של יחסים קרובים או בועות תרבות – הוא אתגר עצום.
הפרידה הזו מהבועה מפחידה אותנו שכן היא חושפת אותנו ברגע אחד ׳למצב הטבע׳ שלנו ויוצרת סוג של משבר זהות או משבר קיומי.
זאת כיוון שבועות היחסים שחיינו בתוכן כמו בועות יחסי משפחה, בועות יחסי זוגיות, בועות שיצרנו בעולם המקצועי, או בועות יחסי חברות – כל אלו הן בועות שעל פיהן הגדרנו את עצמנו ואת מקומנו בעולם.
לפעמים טראומות מנפצות את הבועות הללו בלי שליטתנו ואז הנחיתה על קרקע המציאות הנוקשה קשה עוד יותר.
בלי הכנה מוקדמת אנחנו נעמדים אז מול תהום ריקה, גדולה ומפחידה ושואלים את עצמנו מחדש – מי אנחנו בכלל?
אם אני לא ׳בן הזוג של׳, ׳האבא של׳, ׳העובד או הבוס של׳, ה׳אהוב של׳ או ה׳בן של׳ אז מי אני ומה ערכי בעולם?
זאת כאמור כיוון שהשייכות לקבוצת בועה מסויימת – אדם, קבוצה או אפילו אידאלוגיה מסוימת שמתנפצת – יצרו עבורנו תחושת מעמד, כבוד, ערך וזהות.
היציאה על כן מבועות יחסים אלו יכולה להיות קשה ולעורר חרדה עצומה.
סרט שתאר בצורה מופלאה את הפחד שלנו לצאת מבועת יחסים או השתייכות, גם כשזו קוברת אותנו חיים, הוא הסרט ׳המופע של טרומן׳.
הסרט מתאר אדם שנולד לתוך תוכנית ריאליטי שיצרה סביבו בועה שלמה של ׳עיר׳ וליוותה את הגדילה וההתמודדות שלו, בלי ידיעתו שזה מה שמתרחש.
ברגע מסויים טרומן החל להרגיש את הזיוף שבתפקידים של הסובבים אותו בבועה וזה הרגע שבו הוא החל להרגיש שהבועה מפסיקה לעטוף אותו ומתחילה לחנוק ולדכא אותו.
רגע לפני ההחלטה הקשה של טרומן אם לעזוב את האולפן הענק שבו חי את כל חייו התנהל דיאולוג מענין עם במאי העל, האב הגדול, האל שיצר את הבועה הענקית הזו.
הבמאי ניסה אז להסביר לטרומן שאין לו באמת מה לחפש מחוץ לבועה הזו שהוא יצר, ושכדאי שישאר ויהנה ממה שיש לבועה הזו להציע.
מעניין לראות היה שמה שדחף בסופו של דבר את טרומן לבחור בלצאת מהבועה שיצרו עבורו היא התשוקה והאהבה שהתעוררה בו לבחורה שחיה מחוץ לבועה.
התשוקה הזו גרמה לו להאמין שהוא יכול ליצור בועת חיים אחרת, אותנטית, כזו שתאפשר לו לחיות בתוכה בלי להרגיש את הזיוף שחש קודם לכן.
הזיוף שבבועה מתרחש כאשר ישנה התכחשות לעובדה שהמעמדות והתפקודים בתוך הבועה נולדו לצורך מסויים ואינם ‘טבעיים’. במקרים אלו של התכחשות נוצר מצג שווא שבו המעמדות שייכים באופן ‘טבעי’ לשחקנים שמגלמים אותם.
כך בחיי היום יום, בועה כוזבת נוצרת למשל מרגע ששר, שוטר או שופט שוכחים לרגע שהם סך הכל בני אדם שמגלמים עמדה של אכיפת כללי משחק חברתיים ואינם באמת מורמים מעל כל אזרח אחר.
ברגע שאיש הציבור בדוגמאות אלו תופס את עמדת הכח והסמכות שלו כ״טבעית״, כטבועה בו, הרי שהבועה תהפוך ללא אותנטית ומזוייפת.
בועה כזו תיצור דיכוי במקום לעורר השראה באזרחים – השראה שמלכתחילה היתה ההצדקה ליצור בועת תרבות החורגת ממצב הטבע עם אזרחים שמגלמים בה תפקידים שונים בעלי כח וסמכות – בין היתר שרים, שוטרים או שופטים.
דבר דומה מתרחש בתוך בועת המשפחה שהופכת לבועה לא אותנטית כאשר האב או האם שוכחים את תפקידם להוות דמות סמכות עבור הילד כצורך התפתחותי שלו.
מרגע שההורים משתמשים בסמכות ההורית כדי לנווט ולשלוט בחייו של הילד לצרכים שלהם ולא שלו, הרי שבאותו רגע התפקיד הבונה והמצמיח של ההורה הופך לתפקיד מדכא ומסרס.
ההתבגרות והצמיחה של ההורים, כמו של נושאי תפקידי ציבור שהזכרנו כמו שוטרים או שופטים, היא לדעת שהכח שניתן להם כלפי מישהו אחר מוצדק רק כל עוד הוא משרת את הגדילה, הצמיחה והטוב של האדם האחר.
מרגע שעמדת הכח – בין במשפחה ובין בחברה – משרתת את בעל הכח עצמו, הצורך והעוצמה שלו הרי שעמדת הכח הזו הופכת לבריונות
טהורה – לרודנות בתחפושת של ׳סמכות׳, לשעבוד בתחפושת של ׳אהבה׳ ולאלימות בתחפושת של ׳חוק וסדר ציבורי׳.
במשפחה האתגר לראות זאת גדול יותר בשל כך שהקשרים הגנטיים לעיתים יוצרים אשליה של ‘יחסי בעלות’ של ההורים על ילדיהם.
לעיתים גם במקרים אלו החרדה של מי שחווה שעבוד מלצאת אל הלא נודע מהבועה ׳המגוננת׳ גוברת על התשוקה לצמוח ולגדול במקום אחר.
במקרים אלו האדם נשאר בבועת היחסים גם במחיר דיכוי ונבילה.
לעומת זאת, כאשר קיימים אצל האדם התשוקה הבוערת לחיות ולממש את עצמו בכל מחיר, כמו במקרה של הדמות בסרט טרומן, הרי שהתשוקה הזו תתן לו את הבטחון להתמודד עם כל האתגרים שמחוץ לבועה.
התשוקה הזו תהפוך גם לכח לעצב מחדש את הדרך שלו בעולם וליצור בועת חיים אותנטית, עם יחסים וזהות חדשים, כאלו שיהיו נאמנים לתשוקה, לתחושת החיות ולריקוד האמיתי של חייו.
