מקובל לחשוב שמטרת הפסיכותרפיה היא להעלים או למגר את הסבל הנפשי שלנו.
הסבל הזה יכול להתבטא בכאב נפשי, דכאון, זכרון טראומת עבר, חרדות, התקפי זעם ועוד סימפטומים נפשיים של סבל.
כפי שנראה התפיסה הזו של הטיפול הנפשי היא חלקית בלבד.
זאת כיוון שסבל נפשי הוא חלק בלתי נפרד ולכן בלתי נמנע מחיינו בעולם הזה.
אובדנים, פרידות, תסכולים, כשלונות, עלבונות – כל אלו הן תוצאות הכרחיות של חיים ״במציאות שאינה עובדת אצלנו״.
השאלה לכן שמנחה את התהליך של הפסיכותרפיה הקיומית היא כיצד נוכל לחתור בכל רגע של חיינו לעבר מימוש עצמי וביטוי מלא של מי שאנחנו למרות הסבל הבלתי נמנע שילווה אותנו.
אם נשווה את המימוש העצמי שלנו לגלישה על מי הים הרי שהמטרה שלנו תהיה לא רק שלא לטבוע בעוצמה של גלי הסבל שמגיעים לעברנו אלא איך להשתמש באנרגיה האדירה של הסבל הזה כדי לנוע ולגלוש במימי האוקיינוס של החיים.
נסיון על כן להעלים את הסבל מחיינו דומה לנסיון להעלים גלים מהאוקיינוס.
רגשות בוערים כמו כעס, פחד, כאב או בושה הם רגשות רוויים באנרגיה ואם נלמד לעבוד עם האנרגיה הזו נוכל להשתמש בסבל שלנו ככח מניע קדימה וכחומר בעירה לרצון שלנו לממש את מי שאנחנו.
מעבר לכך, התפיסה של הפסיכותרפיה הקיומית רואה בכל רגש שעולה בנו, בוער ככל שיהיה, כאות ומסר מהלא מודע שלנו לגבי עצמנו ולגבי הסביבה שלנו.
במובן זה ההקשבה לרגשות שעולים בנו, גם אם כרוכים בסבל של לשאת ולחוות אותם – ההקשבה אליהם יכולה לשמש אותנו כמעיין מפה או מצפן שיעזרו לנו לנווט בתוך העולם ולהבין ולקרוא אותו לעומקו.
לסיכום נקודה זו אומר שמרגע שהמיקוד שלנו בחיים עובר מהיותנו קרבנות של הסבל שלנו למי שמבקשים ומחויבים למימוש עצמי מלא שלנו בכל רגע של חיינו, הרי שאז הסבל הופך מאבן סיזיפית על ראשנו לחומר בעירה חי שמניע אותנו, מלמד אותנו ומזכיר לנו את החד פעמיות של כל רגע ורגע בחיינו.
