אפשר לדבר על שלושה שלבי התפתחות רוחנית תודעתית שאנו עוברים במהלך חיינו.
ארועים שונים כמו טראומות או חסך בסביבה תומכת ואמפתית יכולים לעקב את הצמיחה הרוחנית שלנו ולעכב אותנו בשלבי תודעה שונים.
את השלב הראשון של ההתבגרות הרוחנית שלנו אפשר לכנות השלב הנאיבי.
בשלב הנאיבי של התפתחות התודעה שלנו אנחנו מאמינים בכל ליבנו שהאידאלים שלנו לגבי העולם הם ״טבעיים״.
השלב הזה מתאפיין במלחמה שלנו בעולם כדי לשנות אותו באופן שיתאים לאידאלים שלנו.
גם בתוך מערכות יחסים אנחנו עסוקים אז פעמים רבות בלשנות את הפרטנרים שלנו על מנת שיתאימו לאידאל שלנו.
בעמדה הנאיבית עיקר העיסוק שלנו הוא באיך העולם ״אמור היה להתנהל״ ואיך חיינו ״אמורים היו להיות״ ופחות בחיים עצמם, כפי שהם.
אפשר לומר שבשלב הזה אנחנו מסוכסכים עם העולם כפי שהוא.
השלב השני של ההתבגרות הרוחנית שלנו הוא שלב שבו אנו מפנים את המיקוד מהעולם החיצוני אל העולם הפנימי, אל עצמנו.
אם בשלב הראשון עיקר התודעה שלנו התמקדה בלשנות את העולם בשלב הזה אנחנו מתמקדים בלשנות ולתקן את עצמנו.
בשלב הזה של ההתבגרות הרוחנית שלנו אנחנו מבינים שהאידאלים לא שייכים לעולם אלא הן מסגרות שאנחנו, בני האדם, מטילים אל תוך העולם מתוך הצרכים שלנו.
את השלב הזה אפשר לכנות בשם ״שלב התראפיה״.
זאת כיוון שבשלב זה של ההתבגרות הרוחנית שלנו אנחנו חוקרים את ההתניות, הטראומות וההרגלים המנטלים שפיתחנו לעצמנו במשך השנים.
מטרת תהליך התרפיה בשלב הזה הוא להשתחרר מאותן התניות וטראומות עבר שעיכבו והעיקו עלינו עד היום.
את השלב השלישי של ההתבגרות הרוחנית שלנו אפשר לכנות ״שלב ההילינג״.
אם השלבים הקודמים של ההתפתחות התאפיינו בעימות – עם העולם או עם עצמנו – הרי ששלב ההילינג מתאפיין בקבלה, אמפתיה סליחה וחמלה.
בשלב ההילינג אנחנו לומדים לקבל את העולם כפי שהוא ואת עצמנו בתוכו.
בשלב ההילינג אנחנו משלימים עם הגורל כפי שהתבטא בחיינו.
בשלב זה אנחנו לומדים לסלוח לעצמנו על טעויות והתנהגויות שגרמו למכאוב לנו או לקרובים לנו.
שלב ההילינג מתאפיין באמפתיה ורכות הן לעצמנו והן לסובבים אותנו.
בניגוד למקובל לחשוב שלב ההילינג או הקבלה אין פרושו פסיביות או חוסר עשייה.
ההבדל בין העשייה שלנו בשלב ההילינג לבין העשייה שלנו בשלבים האחרים הוא באיכות העשייה.
אם בשלבים קודמים עשייה או שינויים נבעו מעימות או מלחמה הרי שבשלב ההילינג העשייה שלנו עובדת יחד ובתאום עם הדברים אותם אנחנו רוצים לשנות.
דוגמא מהחיים החברתיים אפשר למצוא בהבדל בין מודלים שונים של התמודדות עם התמכרות לסמים – בארצות הברית לעומת פורטוגל.
המודל של ארצות הברית הוא של ״מלחמה בסמים״.
האמריקאים נכנסים לעימות עם הסמים בכל הרמות על מנת לחסל את התופעה.
התוצאות כפי שאנחנו יודעים הן שכמות ההתמכרות והסחר בסמים רק הלכה וגדלה עם השנים.
לעומת זאת, המודל הפורטוגלי להתמודדות עם סוגיית הסמים הוא הרבה יותר מכיל ומקבל.
ההבנה היא שהסמים עונים על צורך של אנשים שלא יכולים להתמודד עם החיים כפי שהם ומחפשים באופן נואש מפלט/מקלט מחיים אלו.
המודל הפורטוגלי לכן לא מכריז ״מלחמה בסמים״ אלא פוגש את שורש ההזדקקות של האנשים המשתמשים בסמים – מבלי לתייג או להפליל אותם.
מרגע שמודל זה מבקש לענות על ההזדקקות הבסיסית הראשונית הזו הרי שהצורך בסמים עצמם יורד.
אנחנו יכולים לראות בדוגמא זו שהמודל האמפתי של ההתמודדות עם הסמים מוביל לאיכות אחרת של עשייה ממודל המלחמה האמריקאי.
הפסיכותרפיה הקיומית מבקשת לפגוש את האדם במקום בו הוא נמצא בחייו, מבלי לבקר، לשפוט או לתייג.
מהמקום הזה מבקש תהליך הפסיכותרפיה ללוות את האדם על מנת לאפשר לו לממש את מלא האינטליגנציה הרוחנית תודעתית שבו דרך המגע בסימפטומים, בטראומות ובהתניות אותן אימץ לעצמו האדם במהלך חייו.
