"בתפיסת העולם של הפסיכותרפיה הקיומית העולם הנתפס אינו קיים באופן פשוט "שם בחוץ" לכשעצמו אלא מתהווה ומפורש כל הזמן על ידינו מתוך מסורת, תרבות, הרגל, צרכים, פחדים, תקוות וביוגרפיה שאנחנו באים מתוכה."
מאת: אסף לב
פעמים רבות נדמה שההתיחסות הרווחת כלפי יצירתיות היא של nice to have, מעין 'תכונה' של אמנים, יכולת יחודית שעוזרת לפתרון בעיות או אפשרות לביטוי אישי בתחביבים שונים כמו נגינה, ריקוד, ציור וכו.
ההתיחסות ליצירתיות על כן היא כמשהו שמוסיף ערך מוסף וגוון מרענן לחיים עצמם.
לעומת זאת כאשר אנחנו מדברים בהקשר של הפסיכותרפיה הקיומית, המושג יצירתיות מקבל משמעות עמוקה ומרכזית הרבה יותר ואף מגדיר מחדש את "החיים עצמם"..
מצבים של שבר נפשי, משברי חיים, זורקים אותנו פעמים רבות אל מחוץ למסילה השגרתית והמסודרת של החיים.
במצבים מעיין אלו אנחנו עשויים למצוא את עצמנו שואלים שאלות חדשות שלא שאלנו קודם,
שאלות על הסביבה שלנו, על דרך החיים שלנו, יחסים שאנחנו נמצאים בתוכם ובכלל על המשמעות של היותנו עצמנו בעולם.
יכול להיות בהחלט צד מפחיד ומערער בשאלות הללו.
במקום בו מצאנו פעם יציבות וקרקע מוצקה אנחנו מגלים כעת ערעור וטלטלה,
מה שהיה פעם מובן מאליו הופך למוטל בספק ולא ברור.
גם הדמות המוכרת כל כך שתמיד הביטה אלינו מהמראה, זו שלנו עצמנו, יכולה אף היא להשתנות פתאום ולחשוף צדדים חדשים אחרים במי שחשבנו ודימינו את עצמנו.
חלק מהתהליך הטיפולי הוא ההסכמה להיות באזורים המפחידים, הלא נוחים והמערערים הללו, ולוותר במובן מסויים על התחושה המנחמת ש"הכל יחזור חזרה למקום".
מרגע שמסכימים לקבל את העמדה החדשה מול עצמנו ומול העולם הרי שהמושג יצירתיות הופך לגיבור המרכזי של תהליך הריפוי והבניה מחדש.
כשאנחנו בעמדה הזו אנחנו מגלים שגם קודם לכן, מה שחשבנו כמובן מאליו הוא בעצם תמונה יצירתית של העולם כפי שהיינו רוצים לראות אותו.
בתפיסת העולם של הפסיכותרפיה הקיומית העולם הנתפס אינו קיים באופן פשוט "שם בחוץ" לכשעצמו אלא מתהווה ומפורש כל הזמן על ידינו מתוך מסורת, תרבות, הרגל, צרכים, פחדים, תקוות וביוגרפיה שאנחנו באים מתוכה.
כך גם הדימוי העצמי שלנו, 'האישיות' שלנו אינה אלא סינטזה של כל המראות שבתוכן גדלנו – משפחתיות, חברתיות וסביבתיות.
כשאחת המראות האלו נסדקת במהלך משבר חיים אנחנו מגלים את מה שהבודהיזם מספר לנו כבר אלפי שנים: אין באמת עצמי קבוע, מוצק ובלתי תלוי.
אם נדבר בלשון דימוי הרי שמה שחשבנו שהוא סלע מוצק ויציב, העצמי שלנו, מתגלה לנו כנהר זורם ומשתנה.
ההסדקות הזו של העצמי יכולה להתרחש בעקבות אובדן, מחלה, פרידה או כל מאורע שמטלטל את המוכר והידוע.
האינסטיקט הראשוני שלנו במצב בו גם העולם שלנו וגם אנחנו עצמנו מתערערים ומיטלטלים הוא למצוא נקודת אחיזה ולהרגיע את רמת החרדה העצומה שאנו נחשפים אליה.
המטרה הראשונית של הטיפול במצב כזה היא קודם כל לווסת ולאזן את רמת החרדה לרמה סבירה ומתונה.
בשפה הטיפולית אנחנו מכנים את השלב הזה " לעבור ממצב של תגובתיות למצב של יוזמה, פעולה".
בנקודה הזו, כאשר החרדה מהשינוי נרגעת ואינה מנהלת יותר את סדר היום שלנו, הרי שמושג היצירתיות מקבל את מקומו בתהליך כמה שאחראי על יצירת הסדר החדש.
אפשר לדמיין בשלב הזה שאנחנו מקבלים ליד מכחול, מגש עם צבעים ובד ציור ענקי וניתנת לנו ההזדמנות לצייר מחדש את העולם שהיינו רוצים לחיות בתוכו ואת מי שאנחנו בתוך העולם הזה.
המשבר אז הופך בדיעבד למתנה עצומה שמאפשרת לנו התחלה אמיתית מחדש, RE-START לעצמי שהיינו רוצים להיות, גילוי מחדש של עצמנו והעוצמות שלנו.
בדרך כלל אנחנו מבינים לאחור במצבים הללו עד כמה לא היינו מודעים במהלך חיינו לכך שאנחנו בעצם שותפים סמויים, לא מודעים, ליצירת העולם שחיינו בתוכו, לכתיבת תסריט החיים שלנו ולהכרה בכוחות שלנו לכתוב את סיפור החיים שלנו מחדש.
המשבר אז הופך כאמור להזדמנות אמיתית לחשוף את הכוחות היצירתיים בתוכנו שיכולים להפוך אותנו מקרבנות נסיבות גורל עלום למחברים המשתתפים במהלך מחזה חיינו.
