בתוך הוויכוחים על ״מיהו יהודי״ ונסיונות של קבוצות שונות בחברה הישראלית לנכס לעצמם את זהות ה״יהודי״ עיון פשוט במקורות היהדות מגלה אמת אחרת לגמרי על הערך הגלום בדרך היהודית.
בניגוד לכל מה שמנסים לספר לנו כיום על יהדות ככפיפות למסורת רבנית, לסמכות הורית משפחתית, לערכים שמרניים, או לצווים וחוקים עתיקים מן העבר הרי שעיון בטקסט של פרשת לך לך מגלה אמת אחרת לחלוטין.
גיבור הסיפור של הפרשה – אברהם העברי (טרם המצאת הדת היהודית) – לא זו בלבד שאינו מכבד את החוקים הדתיים, הכללים או המסורת המשפחתית או נורמות המולדת והחברה בה גדל באור כשדים (עיראק של ימינו)אלא באקט סימלי הוא לוקח יום אחד מקל ומנפץ את כל כלי הקודש של אביו ובכך מכריז על ניתוק מכל המורשת והמסורת שלתוכה גדל.
כשחושבים על כך אקט דומה מאפיין את סיפורו של הבודהה גוטהמא סידהרתא – ואף של ישו בנצרות ומוחמד באסלאם – כולם ניתקו את עצמם מהמורשת, התרבות והערכים לתוכם גדלו על מנת למצוא דרך אמיתית אותנטית משלהם.
באופן מפתיע אנחנו מגלים שבניגוד לכל מה שהפכו להיות כל הדתות הללו בהמשך- הערך הבסיסי שלהם כשהמציאו אותן היה דווקא אינדוידואליזם רדיקלי.
אם נחזור לסיפור הבסיס של הגיבור שלנו אברהם, הניתוץ של דת אביו לא היה אקט אנרכיסטי וונדליסטי חסר כל פשר אלא הקשבה לקול פנימי עמוק.
ההקשבה ל״קול פנימי״ נשמעת לנו בתרבות היום כדבר מובן מאליו, כאותנטיות שבכל טקסט של התפתחות אישית מוזכרת כחיונית לצמיחה שלנו.
המיוחד בסיפורו של אברהם הוא שההקשבה לקולו הפנימי התרחשה על רקע תרבות וחברה היררכיים ושמרניים מאד, שבה למעשה אין דבר כזה כמו ״קול פנימי״.
בחברה של אברהם הסמכויות השבטיות, המשפחתיות והדתיות הן אלו שקבעו באופן בלעדי את צורת החיים, המחשבה וההתנהגות של הפרטים בשבט.
על כן הקשבה לקול פנימי בעידן ההוא היתה אקט של מרד בכל האמיתות הקיימות.
הקול הפנימי הזה אמר לאברהם להפרד מארצו ומולדתו וללכת אל המקום שיתגלה בפניו.
אברהם ביקש לתת שם לקול הפנימי שלו וכינה את הקול הזה ״אלוהים״ אך כמובן שכל אדם נותן שם אחר לקול זה כמו ׳העצמי הפנימי׳ ׳העצמי הגבוה׳ וכדומה.
לאור ערך הבסיס הזה של הקשבה פנימה, עליו מבוססת כל הדת היהודית שהופיעה לאחר מכן, מעניין לראות כיצד התעוותה הדרך הזאת.
כך כיום ה״יהדות הרשמית״ דומה יותר לדת של אביו של אברהם מאשר לדרך אברהם.
ביהדות כיום ההקשבה לקול הפנימי האינדוידואלי הפכה להיות לחטא שמנוגד לצו הסמכויות החיצוניות מסביב.
לצערנו גם בחברה החילונית ישנה הפחתת ערך של הקשבה לקול הפנימי כמגלה ׳חולשה׳ לעומת הליכה אחר אידאולוגיות, לאומנות, ׳מנהיגים׳, משפיעני רשת ואחרים שמסיטים את הקשב מהקול הפנימי בתוכנו אל ה״אמת שבחוץ״.
הרעיון הזה שהאמת נמצאת אך ורק בתוכנו פנימה, אמת שניתן לשתף כמובן עם אחרים שותפים לדרך אך שמקורה הבלעדי הוא פנימי, הופיע במקורות היהדות אצל אברהם אך כאמור הדהד בראשיתן של דתות נוספות במה שהן קראו ״התגלות״ או כפי שמכונה בבודהיזם ״הארה״.
גם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שמה במרכז התפיסה שלה את מושג האותנטיות – כלומר ההקשבה לאמת הפנימית כמה שמכוון את הדרך שלנו.
הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית בעקבות זאת מעניקה מקום חשוב בהליך הריפוי שלנו ללמידה להקשיב לקול הפנימי האותנטי שלנו על מנת לנווט את דרכנו בעולם.
חוסר אותנטיות, אי הקשבה פנימית והיעדר מימוש עצמי אמיתי הם, על פי גישה טיפולית זו, מקור מרכזי לערך עצמי נמוך, דכאון, חוסר מוטיבציה וקושי לעמוד מול משברי חיים.
ההקשבה פנימה בתפיסה זו של הפסיכותרפיה הקיומית היא שבונה את עמוד השדרה שלנו והחסינות שלנו לעמוד מול משברי חיינו והתחושות הבוערות שעולות בנו במהלך החיים כמו כאב, פחד, זעם, אשמה, בושה, קנאה וכדומה.
הלמידה להקשבה לקול הפנימי הזה על כן היא הבנייה של המצפן/מצפון האמיתיים שלנו והדרך שלנו לריפוי במובנו העמוק, מעבר להסרת הסימפטומים המטרידים את יומנו.
העולם קיים שם בחוץ ללא ספק אך האמת של הדרך והצורה בה נחייה את חיינו בעולם קיימים אך ורק בליבנו ובדמנו פנימה.
