"כאשר אנחנו באמת מקבלים את עצמנו מבפנים באופן עמוק אנחנו כבר לא זקוקים לשים על האחר את התפקיד של מי שאמור לאשר ולקבל אותנו."
מאת: אסף לב
דחייה היא אינה תחושה נעימה.
כולנו רוצים לחוש את עצמנו נאהבים, רצויים, אטרקטיביים, מקובלים…
יחד עם זאת, העוצמה של החשש מתחושת הדחייה מעוררת את השאלה מדוע הדחייה כל כל מפחידה ועוצמתית עבורנו.
לעיתים אנו מוכנים להמנע מלעשות את הדברים החשובים לנו ביותר ובלבד שלא נסתכן בתחושת דחייה.
לעיתים החשש מדחייה מונע כל אפשרות ליוזמה ופעולה מצידנו עד כדי שיתוק ובלבד שלא נחווה את אותה תחושה מאיימת.
על העוצמה של תחושת הדחיה ניתן ללמוד מהמיתוס העברי הקדום על קיין והבל.
על פי מיתוס זה, הרצח הראשון המתועד של קין את הבל התרחש על רקע הדחייה של אלוהים את המנחה של קיין והקבלה של מנחתו של הבל.
כאשר בוחנים לעומק את הדחייה מבינים שהמשמעות המיידית שלה היא שמישהו החליט שמה שיש לנו להציע לו אינו עונה על הצורך שלו בזמן מסויים ועל כן הוא דוחה זאת.
עם זאת, המשמעות הרגשית עבורנו יכולה להיות גדולה מאד.
חשוב להבין שעבור ילד, התחושה שהוא רצוי ואהוב היא קיומית ממש כמו אויר לנשימה.
דחייה שילד מרגיש עשויה להקריס את כל הערך העצמי שלו ולאיים על תחושת השלמות העצמית שלו כאדם.
כאשר בילדות המוקדמת שלנו חסרה לנו תחושת קבלה ואהבה בלתי מותנית, הרי שכל דחייה שנחווה כמבוגרים עשוייה להחזיר אותנו לאותו אזור סכנה.
על כן כמבוגרים נעשה הכל במצבים כאלו כדי להמנע מלהסתכן בתחושת דחייה וערעור של כל ערכנו העצמי.
לעיתים נחווה במצבים אלו בושה גדולה עם עצמנו מעצם העובדה שכאנשים מבוגרים דחייה כל כך מעליבה ומאיימת עלינו.
הצד השני של מטבע הפחד מדחייה הוא הצורך שלנו בריצוי.
במובן מסויים ניתן לראות בצורך שלנו לרצות כל הזמן כהגנה מפני דחייה.
האמונה שסיגלנו לעצמנו במקרים כאלו היא שאם רק נדאג כל הזמן שמי שאיתנו יהיה מרוצה כך הוא יאהב אותנו ויצטרך אותנו ועל כן לא ידחה אותנו.
זו כמובן משוואה הגנתית שהבסיס שלה במציאות הוא רעוע לצערנו.
עמדה של ריצוי מעמידה אותנו דווקא במקום חלש ולכן פרדוקסלית מגדילה את סכנת הדחייה.
באותה עת עמדה של ריצוי חושפת אותנו ליחסי ניצול ושימוש היות ואנו נמנעים מלהביא לתוך היחסים את העצמי האותנטי שלנו ומביאים במקום את יכולת השרות שלנו את הצורך של האחר.
ריצוי הוא גם בפני עצמו הגנה מסיכון הדחייה כיוון שאם אנו עוסקים ברצון של האחר ולא בביטוי של הרצון שלנו הרי שהסיכוי שנדחה יורד למעשה לאפס.
כמבוגרים האפשרות לריפוי הן של הפחד מדחייה והן של הצורך ההגנתי בריצוי נעוץ בשקום הקבלה וההכרה העצמית שלנו.
כאשר אנחנו באמת מקבלים את עצמנו מבפנים באופן עמוק אנחנו כבר לא זקוקים לשים על האחר את התפקיד של מי שאמור לאשר ולקבל אותנו.
אנחנו יכולים אז להבין את הקבלה או הדחייה של מה שיש לנו להציע על ידי האחר כמעידה על הצורך שלו ולא על הערך שלנו.
אם נלמד לתרגל קבלה עצמית הערך העצמי שלנו יתעצם מבלי כאמור להסתמך על הערכה או דחייה של אחרים אותנו.
באותו אופן קבלה עצמית שכזו גם תייתר את הצורך שלנו לרצות את האחר ונוכל להתמקד בביטוי של הרצון והצורך שלנו.
עמדה כזו תוביל לנקודת מוצא יותר שוויונית, חזקה ואסרטיבית במערכת יחסים ותאפשר ריקוד אמיתי בין הצרכים והרצונות של שני הצדדים לקשר.
