במבט ראשון השיח על הריפוי שבטראומה יכול להשמע לנו אבסורדי ואפילו מופרך.
זאת כיוון שהטלטלה והכאב שבטראומה גורמים סבל כה רב כך שכל נסיון לזהות אספקט חיובי בארוע הזה כמעט מנוגד להגיון.
יחד עם זאת, כדי להבין בכל זאת את פוטנציאל הריפוי שמצוי בטראומה עצמה יש צורך להבין את האפקט של הטראומה על המפגש שלנו עם המציאות והעולם עצמו.
במובנים רבים, אנשים שעברו טראומה ומביטים לאחור לחייהם שלפני הטראומה מגלים שחיו את חייהם בסוג של ׳נאיביות׳ ואמונות ׳נסתרות׳ -אשליות ושקרים מוסכמים – שכמו צעיפים הסתירו מהם את המציאות כפי שהיא.
כך למשל אובדן של אדם קרוב, מחלה או מצב מסכן חיים חושפים אותנו באחת לאשליה של הכחשת הסופיות שלנו.
לא במקרה הפילוסופים הסטואים של יוון העתיקה אמרו שהדבר החשוב ביותר שאדם צריך לזכור כדי להעריך כל רגע מחייו הוא עובדת סופיותו וודאות המוות שיופיע יום אחד.
זאת כיוון שהאימה מהסוף גדולה עד כדי כך שהאשליה המנחמת של חיים תמידיים מפתה אותנו בכל רגע מחדש.
המוות הטראומטי בדוגמא הזו חושף בפנינו את העובדה הבלתי ניתנת לערעור של הסופיות שלנו בעולם הזה, סופיות אותה אנו מתעקשים להכחיש.
לצד הכאב בהכרה הזו הטראומה יכולה לרפא את השקר של אינסופיות הקיום והמובנות מאליו של המשכיות הקיום.
הטראומה במקרה זה קוטעת את ״הטייס האוטומטי״ איתו אנחנו חווים את היום יום ומאלצת אותנו להיישיר מבט אל החיים שלנו כפי שהם – פגיעים וסופיים.
הכרה זו תגרום לנו להכיר ביחודיות ובחד פעמיות של כל רגע בחיינו, על כל מגוון המשמעויות שבו.
הכרה וקבלת הסופיות גם תאפשר לנו לנקות מנגנונים שנועדו לנטרל או לערפל את האמת של הסופיות.
כך למשל אנשים שמספרים לעצמם שילדיהם או שאריהם הגנטיים האחרים ״ימשיכו אותם״ ובכך מתנחמים באופן כוזב בכך שלמעשה אין סופיות באמת.
הסיפור שאנשים מספרים לעצמם כמובן אינו מזיק אם הוא נשאר ברמת הסיפור האישי. הקושי מתחיל כאשר אנשים מתוך אמונת ה״המשכיות״ והפחד מהעלמותם מנסים לשלוט בתודעה של הילדים או הקרובים להם על מנת שאלו יממשו את החלומות או החיים שלהם עצמם במקום לאפשר לילד להפרד ולחיות את חייו שלו.
כאשר מוטלת על ילד משימת הכחשת הסופיות של ההורה ואשליית ה״המשכיות״ הרי שהילד לא באמת יוכל לחיות ולממש את חייו שלו.
בעל כורחו אותו ילד יהפוך את עצמו ל״אנדרטת הנצחה״ במקום למי שאמור להקשיב ולממש את עצמו.
זוהי דוגמא אחת שמדגימה כיצד הכחשת הסופיות יכולה לפגוע בתפקוד ההורי הבסיסי של לאפשר לילד לממש את עצמו באופן מלא ולהפרד מהוריו.
דוגמא אחרת, קיצונית אך לצערנו לא נדירה, היא של מנהיגים שבוגדים בשליחותם כנציגי ציבור על מנת לראות בעם את אובייקט ההנצחה ההיסטורי שלהם והכחשת הסכנה להעלמותם כבני תמותה.
כך הבטיח היטלר לעם הגרמני את ה״רייך הנצחי בן האלף שנים״ והבטיח לעצמו את הנצחתו בתוכם, גם במחיר השמדת כל מה שעומד בדרכו, כולל עמו שלו.
השימוש שעושים עד היום במונחים של ׳נצח׳ בהקשר של ׳עם׳ הוא שימוש שקרי ומניפולטיבי שנועד ליצור מצג שווא שבו הסופיות אינה קיימת ומה שמחליף אותה היא נחמה כוזבת של מיתוס ה״נצח״.
דוגמא אחרת לטראומה שיכולה לעורר אותנו אל טבע העולם ולרפא את האשליות שבנו היא מפגש עם ׳רוע אנושי׳ – בגידה, פגיעה או סבל שנגרמים לנו מאדם אחר.
הכאב הגדול ביותר שמתארים אנשים שחווים את הרוע האנושי כלפיהם במלוא עוצמתו הוא ׳אובדן האמון בבני אדם׳.
גם במקרה זה, לצד הכאב באובדן האמון בבני אדם שהטראומה גורמת, הרי שנחשפת בפנינו אשליה גדולה עליה נשענו קודם לכן.
האמון הכללי בבני אדם כמובן שאינו באמת אפשרי כיוון שאנו יודעים שלאורך כל ההסטוריה האדם מסוגל לעולל את המעשים הזוועתיים ביותר שניתן להעלות על הדעת, לעיתים הרבה מעבר למה שמסוגלת כל חיה אחרת בטבע.
מטרת האשליה של ״אמון באדם באשר הוא אדם״ היא כמו כל אשליה אחרת, לווסת את החרדה מהסכנות שאורבות לנו בעולם דווקא מבני מיננו – מבני האדם.
ההתבגרות מהאשליה הזו של אמון עיוור בבני אדם אין פרושה וויתור על אמון באופן גורף.
טראומה של אובדן אמון שכזו יכולה ללמד אותנו שאמון הוא תהליך זהיר של בנייה והדדיות ולא להשען על הסגולה ה״טבעית״ של האדם כאדם אמין באשר הוא.
שתי הדוגמאות הללו הן הדגמות לארועי קצה טראומטיים שמערערים את תפיסת עולמנו אך בו בזמן חושפות בפנינו את העולם כפי שהוא.
התנאי להסכמה שלנו להתבונן באמת שחושפת בפנינו הטראומה הוא ההסכמה שלנו לחוות את כל הרגשות הבוערים שארוע הטראומה מעורר בנו.
כך למשל ארועים טראומטים, מעבר לכאב ולערעור שהם גורמים, יכולים להציף אותנו בחרדה, אשמה, בושה, זעם, שנאה, חרטה, קנאה ועוד רגשות בוערים אחרים.
יכולת הלמידה שלנו לעבוד עם הרגשות הבוערים הללו תאפשר לנו לנווט את האנרגיה שבהם ולמוסס את חומות ההגנה שלנו אל מול האמת העירומה של העולם.
חוסר ההסכמה שלנו לחוות ולהתעמת עם הרגשות שלנו לעומת זאת יגרום לנו להשקיע אנרגיה עצומה בהדחקה ובעיבוי חומות ההגנה שלנו מהעולם כפי שהוא.
הדחקה זו גם מעצימה עם הזמן את תחושת המרירות והקרבנות שבנו וטיפוח תחושות ״זכאות״ כוזבות שכביכול העולם חייב כלפינו.
לסיכום, אנו יכולים לראות שהאנרגיה הנפשית האדירה שפורצת בנו בשעת טראומה יכולה להמשל ללבה מתפרצת של הר געש פנימי.
אם נדחיק את התפרצות הלבה הזו היא יכולה לשרוף אותנו מבפנים, לקבור אותנו חיים ולבודד אותנו מהעולם החיצוני.
דווקא ההכרה באנרגית החום האדירה של החוויה הטראומטית – על כל הרגשות הסובבים אותה- דווקא היא יכולה לעורר אותנו ולמוסס את ההגנות שבנינו לאורך השנים ביננו ובין טבע המציאות שלנו כפי שהיא.
בפרפרזה על אמרתו הידועה של ניטשה ״מה שלא הורג אותנו מחשל אותנו״ אפשר לומר בהקשר של החוויה הטראומטית ש״מה שלא הורג אותנו בהחלט עשוי לרפא אותנו מאשליות וכזבים מוסכמים של היום יום״
