אנחנו רצים.
רצים אל המטרות, אל ההשרדות הכלכלית, אל החלומות.
רצים לבקש את משאלות הלב, תשוקות הגוף,
רצים כדי להספיק, לפני שיגמר.
בדרך אנחנו שמים לב פתאום שעקפנו מימין את זה, ונותרנו מאחור עם ההוא,
והנה קוץ שנכנס לרגל אז צריך להאט,
לשבת רגע.
פעמים רבות תהליך הפסיכותרפיה פוגש אותנו באמצע הריצה, במהלך המרוץ.
לרוב כשמשהו משתבש בתוכניות, בקצב, או כשפתאום כבר לא כל כך ברורה המטרה או היעד של הריצה, התחרות.
אחד הדברים שמפתיע אנשים בתהליך הפסיכותרפיה שבאמצע ריצת החיים הוא לגלות שלכל אורך הדרך היו קשורות לרגליהם משקולות,
משקולות שקופות, לא נראות במבט ראשון.
המשקולות הללו הפכו לעיתים לתחושה של חוסר הוגנות, משחק מכור, עוול.
״איך זה יכול להיות שרצתי כל כך מהר, כל כך חזק, נתתי את כל כולי ולא הגעתי?
איך זה שמי שהתחיל הרבה אחרי מתקדם בקלילות הרבה לפני?״
המשקולות הלא מודעות הללו מתגלות במהלך הדרך כהתניות עבר, טראמות שאנו סוחבים איתנו, חוויות לא מעובדות שלקחנו הלאה כדי לא להשאר מאחור.
המשקולות הכבידו את הריצה שלנו, לעיתים אפילו עד תחושה של לרוץ במקום, בקרקע בוצית.
הפסיכותרפיה היא הזדמנות להתעכב רגע עם המשקולות הללו, להבין איך הם נקשרו בנו ואיך אפשר להתיר אותן.
אולי נתעכב בדרך ויעקפו אותנו עוד ועוד רצים, אבל החופש של הריצה ברגליים חופשיות ממשקולות יוכל גם להרחיב את מפת המסלולים שלנו,
למצוא שבילי ריצה חדשים,
שמחכים רק לנו.
