רבות מהמצוקות איתן מגיעים מטופלים במשברי חיים יורדים בסופו של דבר לשורש הפיצול בין הבוגר הפנימי שהתפתח והתקדם בחייו לבין הילד הפנימי שנשאר אי שם, הרחק מאחור.
כשאנחנו מדברים על ׳ילדות׳ אנחנו לרוב מתכוונים לתקופה ההסטורית בה היינו צעירים בגיל.
יחד עם זאת, במישור הפסיכולוגי כאשר אנחנו מדברים על ה׳ילד הפנימי׳ אנחנו עוסקים בליבה הפנימית ביותר שלנו שחשה, חווה ומרגישה את עצמנו בעולם – בכל גיל שהוא.
במצבים אידאלים או אופטימליים ישנה חפיפה בין הילדות הפיסית ובין הילד הפנימי שחווה את העולם בילדות.
יחד עם זאת, כיוון שעולמנו אינו אידאלי הרי שבתקופת הילדות, שבה רמת הרגישות גבוהה מאד, מתרחשים לעיתים ארועים קשים שמעוררים רגשות בוערים שקשה מאד לילד להכיל.
זו יכולה להיות בריונות שחווינו, פגיעה גופנית או מינית, אובדן פתאומי, הזנחה רגשית, דיכוי חברתי, קשר מתעלל וכדומה.
במידה ואין סביב הילד במצבים אלו סביבה מכילה המעודדת ומזמינה שיח רגשי הרי שהארוע הסוער יודחק וירשם בנפש כצלקת טראומטית.
ככל שישנה תמיכה רגשית פעילה בסביבתו הקרובה של הילד הרי שהארוע הכואב ׳יעובד׳ ויהפוך לחלק מסיפור החיים של הילד שבו הוא הגיבור ולא הקרבן.
החוויה הטראומטית לעומת זאת תייצר תחושת קרבנות ותגדיר את העולם כמקום בודד ולא בטוח.
השלכה נוספת של הטראומה הלא מטופלת היא התחלת הפיצול בין הילד הפנימי ובין הבוגר המתפקד.
בבגרות התחושה הזו תתגלגל לתחושת החמצה תמידית, תחושה שתמיד הרכבת כבר יצאה ואנחנו נשארנו מאחור, במידה רבה נטושים.
מקורה של תחושת ההחמצה והפספוס התמידיים היא בהזדהות שלנו עם הילד הפנימי שלא עמד בקצב האירועים של החיים ושלא היו לו הכלים להכיל את הכאב אי שם בילדות.
כדרכן של טראומות הארועים האלו ישתחזרו שוב ושוב בחיים הבוגרים.
הדוגמא הקלאסית לשחזור טראומטי כזה היא למשל הילד/ה שחווים קשר מתעלל מצד ההורים ובחיים הבוגרים ממשיכים באופן לא מודע לחפש שוב ושוב בן זוג נרקסיסטי ומתעלל שגורם להם ״להרגיש בבית״.
חשוב לומר שהטראומה עליה אנחנו מדברים אינה רק ארוע מסויים שקרה אלא גם טראומות מורכבות
שנובעות דווקא מחסך – חסך באמפתיה, חום, קבלה ללא תנאי ושאר חמצן רגשי לו אנו זקוקים להתפתחות.
הפער והפיצול בבגרות בין הילד הפנימי ובין הבוגר יחוו אז כריקנות, בדידות, חוסר משמעות, תחושת כשלון, שעמום וערך עצמי נמוך.
את הפער שנפער בין הילד הפנימי החווה ובין הבוגר המתפקד יתפסו אז התמכרויות שונות, דכאון, התקפי זעם, חוסר סיפוק תמידיים ותחושת מוות נפשי.
אז כיצד מטפלים בפיצול בין הילד הפנימי והבוגר המתפקד?
השחזור של הטראומות הראשוניות בחיים הבוגרים יכול להחוות כמייאש אך מבחינה טיפולית כל שחזור כזה הוא גם הזדמנות לחזור מחדש אל הילד הפנימי.
השחזור בהווה של הטראומה מהעבר יכול להיות מפתח לריפוי ושינוי ככל שנרכוש כלים חדשים להכיל ולעבד את הרגשות הבוערים כמו כאב, פחד, אשמה, בושה, קנאה וכדומה.
כלים אלו יאפשרו לנו להרחיב את הנפח הרגשי של הנפש שלנו כשם ששחיין מרחיב את נפח הריאות שלו ככל שמתאמן בשחייה.
כל שחזור מתקן של הטראומה יאפשר לנו להסיר עוד שכבת בידוד בין הילד הפנימי ובין הבוגר המתפקד ולמוסס את חומות ההגנה שבנינו ביננו ובין העולם.
את הסביבה החדשה המזמינה שיח רגשי וקבלה, שממוססים את החומות בין הילד הפנימי ובין הבוגר, ממלאת בשלב הראשון הסביבה הטיפולית.
ככל שתהליך הטיפול יתקדם המטרה היא הפנמה והטמעה של הכלים שנרכשו בטיפול ויצירת סביבות חיים חדשות שיאפשרו חיים מתוך מימוש עצמי, אותנטיות וקבלה עצמית מלאה.
