״אמנות היא כל מה שתצליח לעשות בלי שיתפסו אותך״
( אנדי וורהול)
חרדה חברתית היא אחת התופעות הנפשיות הרווחות ביותר.
החרדה יכולה להתבטא באי נוחות קלה במגע עם אנשים אחרים ולהגיע עד שיתוק והמנעות מוחלטת מהשתתפות במפגש חברתי.
אחד המקומות הבולטים ביותר שבו אנחנו מתוודעים לחרדה החברתית שלנו היא בדיבור מול קהל.
מחקרים מראים שרוב האנשים פוחדים מדיבור מול קהל יותר מאשר המוות!
אז מהו בעצם המקור של אותה חרדה חברתית עמוקה שאנחנו נושאים עימנו?
פרויד היטיב בעיני לתאר את הרקע של החרדה החברתית שלנו.
בחשיפת מושג הלא מודע שלו הבין פרויד שלמעשה חלק נכבד מהתודעה שלנו היא כלל אינה ראציונלית.
הלא מודע החייתי שלנו מורכב בעיקר מדחפים, יצרים, תשוקות, פנטזיות וחלומות.
רק שכבה דקה מאד של התודעה שלנו היא ראציונלית, תבונית ותכליתית.
החברה לעומת זאת, ובוודאי החברה המודרנית, בנויה על ראציונל, חוקים, נורמות ותכליות מופשטות.
הציפיה לכן של מוסדות וסוכני החברה מהפרטים בחברה היא להתנהל באופן ראציונלי ותכליתי.
מרגע תחילת החיברות שלנו בבית ובמוסדות החינוך אנחנו נדרשים לנמק ולהצדיק כל התנהגות שלנו במונחי תכלית, ראציונל ומטרתיות.
הניגוד הזה בין היותנו ישויות בעיקר לא ראציונלית ובין החברה המודרנית שמייצרת עבורנו אידאל של אדם שכלתני, ראציונלי ותכליתי – ניגוד זה מייצר מתח מתמיד ואינטנסיבי שאותו אנו מכנים ״חרדה חברתית״.
המתח הזה מייצר פעמים רבות הצפה של אשמה ובושה.
הבושה מייצגת את הפער בין הנפש הפראית שבתוכנו ובין הפחד שהפראיות וחוסר הראציונאליות יחשפו.
את האשמה המובנית שבנו כתוצאה מהפער הזה מבטא באופן העוצמתי ביותר סיפורו של פרנץ קפקא ״המשפט״.
בספר זה מתוודע ק׳, גיבור הסיפור, לכך שהוא מזומן למשפט.
כשמנסה ק׳ להבין על מה הוא עומד להשפט הוא מגלה שהסיבה נותרת עלומה ואיש אינו יודע לומר לו על מה הוא נשפט.
הסיבה לכך שעד סופו הטרגי של ק׳ הוא לא יודע את סיבת האישום כלפיו היא שהאשמה הזו מובנית לתוך החברה עצמה.
כפי שאמרנו המבט הראציונלי השופט של החברה אל מול הגוף והנפש הייצריים וחסרי הראציונל מייצר זרם תמידי של אשמה ובושה אצל מרבית האנשים.
לרוב האשמה והבושה הללו מודחקים אך תמיד יתקיימו ברקע.
זו הסיבה למשל לכך שתופעות כמו ״שיימינג״ ברשתות או הגשת ״כתב אישום״ כנגד אדם מוכר מעוררת כל כך הרבה ריגוש וסערה.
ארועים מעין אלו מציפים בנו את האשמה והבושה המודחקים שלנו וגורמים לנו להיות במגע ישיר עימם.
החרדה החברתית אם כן היא הצפה של אותה בושה ואשמה ראשוניים.
הדרך להתמודד עם חרדה חברתית לכן עוברת דווקא דרך התוודעות קרובה שלנו אל האשמה והבושה הטבועים בכולנו מתוך ההפנמה של ה׳סופר אגו׳ החברתי, הראציונלי והשיפוטי.
חשוב להבין, בדומה למה שלימד אותנו קפקא, שהאשמה והבושה ביסודם אינם קשורים למה שנעשה או לא נעשה.
בניגוד למה שאנו חושבים, בהיותנו חיים בתוך חברה תכליתית וראציונלית, אנחנו לא באמת יכולים
להתחמק מרגשות אלו.
במובנים מסויימים האשמה והבושה הם המס שאנו משלמים עבור החזקה של דימוי עצמי אידאלי ״הומאני״ או ״אנושי״ בשעה שרוב מוחלט של גופנו ותודעתנו הן חייתיות לחלוטין.
על כן הדרך להתמודד עם חרדה חברתית היא לא להמנע ממנה אלא להתיידד ולהכיל אותה.
מתוך ההכלה הזו נצליח לראות שבעצם המקור של כל השיפוטים סביבנו הוא הגוף החשוף, השברירי והפגיע שלנו, גוף שחונך לחשוב שהוא ׳עליון׳ על חיות אחרות בשעה שהוא חיה ככל החיות.
זו הסיבה שאחד הדברים המרכזיים ששמים עליהם דגש בקרב דמויות סמכות הוא ה״מדים״ – אם אלו מדי שוטר, חייל, שופט או חליפת עסקים.
ככל שחיית האדם מבקשת להיות יותר ״עליונה״ כך היא תסתיר את הסממנים החייתים של הגוף העירום ש״מסגיר״ את מוצאנו האמיתי.
זו גם הסיבה שאנו מצניעים ומבויישים בהפרשות ובמיניות שלנו – אלמנטים שמשותפים באופן מובהק לכל בעלי החיים ובוודאי לנו חיות האדם.
מתוך ההכלה של רגשות האשמה והבושה והבנת מקורם בצורך החברתי להסתיר את המוצא והשיוך החייתי שלנו – מתוך כך החרדה תרגע.
מרגע שהחרדה מווסתת בתוכנו אנחנו יכולים להפסיק להמנע מסיטואציות חברתיות ולהתחיל לראות בהן הזדמנות להשתתף במשחקי המשמעות שאנו משחקים בהם מאז ראשיתנו במה שמכונה גם ״ההסטוריה של האנושות״.
