מנגנוני ההגנה שלנו הם חשובים ולעיתים אף קריטיים להשרדות הפסיכולוגית והפיסית שלנו.
זאת כיוון שלעיתים עוצמות רגשיות של כאב, פחד, תסכול, כעס או אכזבה מאיימים על היכולת שלנו להמשיך להתנהל ביום יום ואנחנו נאלצים להדחיק אותן.
יחד עם זאת חשוב לזכור שמנגנוני ההגנה הללו כמו הדחקה, הכחשה או השלכה הם מנגנונים שדורשים אנרגיה נפשית מרובה ולאורך זמן נשחקים ומאבדים מיעילותם.
במצבים אלו של שחיקת מנגוני ההגנה חומר נפשי מודחק מתחיל ״לדלוף״ חזרה אל תוך התודעה ולעורר סימפטומים שמופיעים כמו ״משום מקום״ כמו דכאון, חרדות, הפרעות שינה, דחף התמכרותי ועוד.
דחף התמכרותי למשל הוא סימפטום של הדחקה של הזדקקות עמוקה שלא מצאה מענה בעבר. בעקבות הזדקקות המודחקת הזו אנחנו נתחיל לרדוף באובססיביות אחר תחליף לאותה הזדקקות, וזו למעשה ההתמכרות.
מסיבות אלו חשוב להבין ולהיות ערים למנגנוני ההגנה שלנו על מנת לאפשר לנו לעבד את אותם חומרי תודעה עמוקים ולאפשר להם להפוך לחומרי חיים מנטליים ביום יום שלנו במקום שדים שרודפים אותנו מבין הצללים.
חלק מההוצאה לאור של מנגנוני ההגנה שלנו הוא להכיר מנגנון הגנה שכיח אך לא מדובר, מנגנון הגנה שאני קורא לו ״השהיית החיים״.
גם מנגנון הגנה זה, כמו שאר המנגנונים, מופיע בשלב כלשהו של החיים על מנת לווסת תחושה בוערת שעולה בנו בעקבות ארוע חיים כלשהו.
כאמור רגש בוער כזה יכול שיהיה זעם, כאב, אשמה, בושה, אכזבה וכדומה.
מנגנון ההגנה של השהיית החיים למעשה גורם לנו לצמצם את תחושת החיות שלנו ולהקפיא את סערת הרגשות הפנימית.
ברמה המיידית מנגנון ההגנה הזה של השהיית החיים כמו עוצר את ״סרט האימה״ ומביא לתחושת הקלה וירידת מתח.
כמו צוות כיבוי אש מהיר – העוצמה של הרגשות הבוערים שוכחת והחיים חוזרים לשגרה.
העניין הופך מורכב כאשר אנחנו מבינים שמעבר לעובדה שכיבוי האש הפנימית דורש אנרגיה תמידית, אנרגיה שנשחקת עם הזמן, הרי שגם לבלימה עצמה של העוצמה הרגשית ישנם מחירים.
צמצום עוצמת החיות שלנו מורידה את העוצמה שבה החיים נוגעים בנו ומקטין את עוצמת הנוכחות שלנו ביום יום.
אנחנו מרגישים אז ׳שהחיים חולפים לידינו׳ ולפעמים מרגישים כאילו החיים שלנו בסוג של המתנה או השהייה.
את הריק הרגשי שנוצר אז עשויות לתפוס פנטזיות על פעולות בעתיד שיאפשרו לנו לחוות שוב את החיות האבודה שלנו, כמו למשל ״כשנצא לפנסיה״ או ״בחופשה הבאה״ וכדומה.
האמת היא שדחיית החיות היא מעיין אשליה כיוון שהחיים מתרחשים רק בכאן ועכשיו ורגע שלא נחווה כעת הוא רגע אבוד.
כך אנחנו עשויים לאבד עוד ועוד רגעי חיים יקרים בשעה שאנו מספרים לעצמנו שיום אחד נחזיר לעצמנו את האבידה, רגע שלא באמת יגיע.
האמת היא שלא ניתן באמת לדחות או להשהות את החיים, וכל רגע של חיים הוא רגע שאפשר לבחור לחיות אותו או למות אותו.
מנגנון ההגנה של השהיית החיים ששרת אותנו פעם לכבות את הלהבות הופך לפתע למנגנון כיבוי של החיות שבנו, מה שיכול לדחוף לסימפטומים של דכאון או התמכרות, התמכרות שמנסה להחזיר מעט מתחושת החיות האבודה באופן נואש.
הדרך היחידה להתמודד באופן עמוק עם מנגנון הגנתי של השהיית החיים היא להביט פנימה ולהבין איזה רגש או ארוע אנחנו מנסים לכבות ולא להרגיש בעזרת המנגנון הזה.
יכול להיות שנצטרך לחוות אז רגשות לא נעימים מהעבר כמו כאב, אשמה או זעם. יחד עם זאת – ההשבה של התנועה הרגשית הזו תאפשר לנו להרגיש שוב בעוצמה כל רגע של חיים, כל עוד אנחנו עדיין כאן.
