כולנו בוודאי שמענו עוד כילדים את המשפטים המוטיביציונים כמו ״בלי מאמץ אין הצלחה״ או ״מי שלא מתאמץ הוא עצלן״ ועוד משפטים שמדברבנים אותנו לצאת מגדרנו כדי להצליח.
גם כמבוגרים עולם ה׳שיפור העצמי׳ תובע מאיתנו ׳לצאת מאזור הנוחות׳ ולהתאמץ כדי להשיג תוצאות.
הייתי רוצה לחלוק על התזה הזו.
אם יש משהו שהזן בודהיזם מלמד אותנו הוא שאם אנחנו מתאמצים עבור דבר מסויים ויוצאים מגדרנו הרי שמשהו לא נכון בפעולה שאנחנו עושים ומרחיק אותנו מהמטרה האותנטית שלנו.
בקלות ניתן להבין את המשפט האחרון כעידוד ״עצלנות״, כביטול ערך השאפתנות, המצויינות, אולי אפילו עידוד עמדה תבוסתנית וכנועה אל מול המציאות.
ואולם, אין דבר רחוק יותר מן המציאות מהבנה שכזו.
אם נחזור רגע אל המצב הילדי – בו מתחילה החניכה שלנו אל המציאות, העבודה, העולם הבוגר – הרי שנראה שילדים שמשחקים פועלים בעיקר על פי ׳עקרון ההנאה׳ ולא ׳עקרון התוצאה׳.
דווקא כאשר הילד פועל על פי עקרון ההנאה במשחק, הוא יגיע להישגים גבוהים יותר במשחק זה.
זאת כיוון שהוא יתמיד בו בלי שיצטרכו להכריח אותו או מבלי לקבל תמריץ חיצוני.
הוא גם לא יפחד להכשל או ליפול במשחק כיוון שהוא נהנה בכל מקרה, בלי תלות בתוצאת המשחק.
במוקדם או במאוחר ילד שנהנה מהמשחק שאותו הוא משחק יהיה מיומן ובקיא בשדה המשחקי, למעשה ללא מאמץ.
ברגע שיתחילו לתבוע מהילד מאמץ כדי להשיג תוצאה מסויימת במשחק, יתכן מאד שהוא יתיישר ויציית להנחייה, אך המוטיבציה שלו תתחיל להיות אחרת – כלומר הוא כבר לא יהנה מהמשחק עצמו אלא מהתוצאה, הוא יהפך ל׳אסטרטג״.
אז מה רע נשאל? בשלב זה או אחר הרי הילד צריך להתבגר ולדעת ש״החיים הם לא משחק״?
אז זהו שלא. כל מי שמגיע לרמת מיומנות גבוהה בתחום עיסוקו ידע לומר לנו שלמעשה העיסוק שלו הוא בעצם שדה משחק.
בראייה רחבה יותר נראה שהחיים עצמם הם משחק, משחק של מוסכמות.
כל חיינו בעצם אנחנו משתתפים במשחק, לפעמים אנחנו ערים לכך ולפעמים אנחנו מכחישים זאת.
לפעמים אנחנו משתתפים במשחק, משפיעים עליו ולעיתים אנחנו יושבים ביציע, צופים.
לפעמים אנחנו משנים את הכללים, ממציאים חדשים, ולפעמים אנחנו פשוט מצייתים לכללים שהמציאו עבורנו שחקנים אחרים.
ברגע שאנחנו בתוך המשחק, באמת בתוך המשחק, אנחנו אף פעם לא באמת מתאמצים.
גם כשרצים עם הכדור בשיא החום אל הסל, גם כשמבלים לילה שלם במשחק מחשב – הסטייט אוף מיינד של השחקן הוא אף פעם לא של מאמץ, אלא הנאה מכל פעולה, מכל תנועה, מכל השקעה של אנרגיה – פיזית או מנטלית.
כשאנחנו מתחילים להתאמץ במשחק אנחנו מפסיקים להיות שחקנים והופכים להיות כלים, ככל הנראה של שחקנים אחרים.
ההנאה מזכירה לנו שאנחנו השחקנים, שכל המשחק הזה שייך לנו בדיוק כפי שהוא שייך לשחקנים אחרים, ושכל מטרה שלוקחת מאיתנו את ההנאה במשחק, בחיים, היא מטרה שמפספסת את המשחק, שמוציאה אותנו מהמגרש,
שהופכת אותנו לשורדים.
במצב מאמץ אנחנו מפסיקים לשחק, זונחים את עקרון ההנאה ומתמקדים בעקרון התוצאה.
במקרים אלו אנו נמצא את עצמנו במצב של פיצול פנימי שבו למרות שאנחנו ׳מצליחנים׳ ומגיעים להישגים ומטרות שהצבנו לעצמנו, הרי שבפנים אנחנו יודעים שאנחנו לא באמת מתמלאים ונהנים מהמקום אליו הגענו.
רוברט קיוסאקי, המחבר של הספר ״אבא עני אבא עשיר״ תאר את המאמץ למטרות ללא הנאה כתחושה של ״מרוץ עכברים״.
אנחנו מבינים שכל חיינו אנחנו רצים ורצים אבל כבר לא באמת מבינים למה ובשביל מה,
אנחנו מרגישים אז שאיפה שהוא בדרך איבדנו את חדוות המשחק.
מצבי משבר כאלו הם הזדמנות לעצור, לקחת פסק זמן מהריצה, להתבונן פנימה.
במקרים רבים נגלה שהמרוץ שלנו להצלחה התחיל כשהבנו שהערך העצמי שלנו היה בסכנה, כשתחושת היותנו אהובים, שייכים ושווים התערערה והבטחנו לעצמנו ׳להוכיח׳ לנו ולעולם בחוץ שאנחנו שווים.
המקום העצוב בסיפור הוא שבמוקדם או במאוחר נגלה שאין באמת למי להוכיח שום דבר, ואם לא נחווה באמת אהבה וקבלה עצמית מתוך תוכנו, הרי שגם כל הגביעים, התארים, המניות וההישגים שבעולם לא יצליחו לגרום לנו שקט אמיתי.
נבין אז שרק הסכמה לקבל את עצמנו, בדיוק כפי שאנחנו, ולחזור לשחק באמת בתוך החיים פשוט לשם ההנאה, כמו ילדים, בלי להוכיח שום דבר לאף אחד,
רק אז נחזור להרגיש את עצמנו במיים שלנו, ונשמח ברגע הקיים, בדיוק כפי שהוא.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם מתאמצים בדרך למטרה פשוט עיצרו, נישמו עמוק, ותזכרו שבסוף היום להנות ממשחק החיים היא התכלית היחידה להכנס אל המשחק מלכתחילה.
