"הסליחה העצמית מבקשת להעניק לנו עצמנו את הסמכות הפנימית להכיל ולסלוח על טעויות וחטאים שחטאנו כלפי עצמנו."
מאת: אסף לב
לפני שנים רבות היה נפוץ מאד במדינות אירופה טקס שמוכר לרבים מאיתנו מסרטים או ספרים.
הטקס כונה ״וידוי״ ובתוכו אדם נכנס לתא פרטי בכנסייה והתוודה בפני הכומר על ׳חטאיו׳ בפני האל.
עוצמת הטקס היתה גדולה שכן בעולם הקתולי ניתן לכומר כח אדיר למחול על הטעויות, השגיאות והנפילות של אותו אדם.
כח הוידוי מעיד גם על המשקל הכבד והמעיק של האשמה והבושה הפנימיים שההבטחה לשחרור מהם מבסס את כל הצדקת הקיום של הכנסיה הנוצרית וכוחה לאורך מאות שנים.
המעניין הוא שגם לאחר העלמות הדת והאלוהים עדיין נותרה בנו הנטייה החזקה לחוש אשמה ובושה על טעויות, שגיאות ונפילות בערכים שאנו מאמינים בהם או שעליהם גדלנו במהלך חיינו.
המחשה חזקה לתחושה הכבדה של האשמה שנושא האדם בתוכו גם כשהמאשים( האל?) נעלם הוא ספרו של קפקא ׳המשפט׳.
בספר זה הגיבור, ק׳ שמו, מוצא את עצמו יום אחד מוזמן להשיב לכתב אישום עליו אין לו מושג.
כאשר הוא דורש הסבר מהמערכת המשפטית הוא לא מצליח למצוא כזה בשום דרך.
בעיני הסיפור הקפקאי הזה הוא אלגוריה לתחושת האשמה והבושה של האדם בעידן המודרני לאחר מות האל והאידיאולוגיות הגדולות.
האדם חווה אז אשמה ובושה חסרות פשר או מובן.
החברה כמערכת לא ׳מבזבזת׳ את המשאב הנפשי הזה של אשמה ובושה ומשתמשת בהם על מנת לשלוט ולנווט את התנהגותם של בני האדם בחברה.
באופן זה מלמדים אותנו לחוות אשמה ובושה על ׳חטאים׳ כלפי הסדר השליט והערכים שמשרתים אותו.
דוגמא אחת למשל היא ערך ׳הגבריות׳.
ילד שלומד מגיל אפס להפגין ערכים ׳גבריים׳ ותכונות ׳גבריות׳ וחוטא לערכים הללו למשל בגילוי רגישות או רוך יאלץ להרגיש אשמה ובושה על כך שאינו גברי מספיק.
כלומר האשמה והבושה המולדים הללו מנוצלים פעמים רבות על מנת לסחוט רגשית ולנתב את האדם מבפנים להתנהגות הרצויה.
המשטרה האוכפת את צווי החברה פועלת באופן היעיל ביותר מתוך הנפש פנימה.
דוגמא נוספת היא בקהילות דתיות.
כמי שחזר בשאלה אני זוכר שתהליך עזיבת הדת והמצוות לווה אצלי בתחושות קשות של אשמה ובושה.
כל פעם שנסעתי בשבת, אכלתי שרימפס או הרהרתי במיניות, כמו בהתניה, חוויתי אשמה ובושה.
זאת למרות שרציונלית הבנתי שאין לי שום מחוייבות יותר לסט הערכים הזה עליו גדלתי והתחנכתי.
הבנתי שהקהילה הדתית בה גדלתי השתמשה באופן אפקטיבי בתחושות האשמה והבושה כדי ליצור גדר תייל פנימית שתדאג שאזהר מאד מלעבור על חוקי הקהילה.
הזכות שלנו לחשוב בעצמנו על הערכים ודרך החיים המתאימה עבורנו מחייבת אותנו פעמים רבות להשיל ערכים קודמים ואמונות עבר.
זאת בידיעה שנסיון שחרור כזה דורש מאיתנו לעמוד מול התניות ומוקשים של אשמה ובושה שהוטמנו בתוכנו כדי להבטיח נאמנות לערכים ההגמונים של הקהילה בה גדלנו והאינטרסים של ראשיה.
ומה קורה כאשר אנו חוטאים כלפי הערכים הכי פנימיים האותנטיים שלנו?
בסופו של דבר, פעמים רבות אנו עצמנו הופכים להיות המאשימים הגדולים ביותר של עצמנו כאשר לא עמדנו בסטנדרטים שאנחנו הצבנו לעצמנו.
בנקודה זו עולה חשיבותה הגדולה של הסליחה הפנימית.
בניגוד לעוצמה שהזכרנו של הוידוי עם הכומר כגורם שבכוחו להעניק סליחה ולשחרר אותנו מאשמה ובושה, הסליחה העצמית מבקשת להעניק לנו עצמנו את הסמכות הפנימית להכיל ולסלוח על טעויות וחטאים שחטאנו כלפי עצמנו.
אלו יכולים להיות חטאים שקשורים בערכים שיקרים לנו והתעלמנו מהם כמו אמירת אמת, חטאים שקשורים בשמירה על הבריאות שלנו וזלזול בה, חטאים שקשורים בחשיבה רצינית על העתיד והכנה לקראתו, ועוד מטרות חיים שלא הצלחנו לעמוד בהם או לחיות לאורם.
היכולת שלנו באמת לסלוח לעצמנו פרושה להבין שבכל רגע נתון בסופו של דבר עשינו את הכי טוב שמצאנו לנכון ומה שהיינו זקוקים לו באותו רגע.
במחשבה לאחור קל לנו להיות שיפוטיים ולהתעלם מהכוחות וההתניות שפעלו עלינו בכל רגע נתון, מודעים או לא, שגרמו לנו להתנהג כפי שהתנהגנו.
חוכמת הבידעבד אינה באמת חוכמה של ממש.
גישה הסליחה העצמית גורמת לנו להבין ולכבד כל רגע בחיינו, גם רגעים שמתוך טעות שלנו הסבו לנו סבל וכאב רב.
מתוך החמלה הזו כלפי עצמנו נוכל להבין שכל טעות כזו היא שעור גדול ולראות בכאב שבטעות את שכר הלימוד שנדרשנו לו עבור השעור הזה.
לעיתים שכר הלימוד סמלי ולעיתים הוא כבד מאד.
דווקא השעורים היקרים בחיינו הופכים לאלו שנחרטים עמוק בתודעתו ומלווים אותנו לכל אורך חיינו.
את הסבל של הטעות שעשינו אנחנו הופכים אז לתבונת חיים שתאיר את דרכנו.
רק הסכמה לחבק את עצמנו באמת ולהפרד מהמשקל הכבד של האשמה והבושה יאפשרו לנו ללכת בנתיב הזה של הסליחה העצמית.
