התאהבות היא אחת התופעות האנושיות העוצמתיות ביותר ברמה הרגשית.
אין סוף שירים, סרטים, רומנים ויצירות אחרות נכתבו בהשראה של תחושת התאהבות חזקה.
מבלי להפחית מהעוצמה של תחושה זו אנסה כאן להציע מבט מחודש על התאהבות שאולי יפחית מהרומנטיקה של התופעה אך יעזור להבין אותה טוב יותר.
ההתאהבות חושפת אותנו להזדקקות עצומה שאולי לא היינו מודעים לה.
בעת ההתאהבות אנחנו מייחסים לאדם האחר סגולות ועוצמות שלא בהכרח קשורות אליו ומאמינים שאותו האדם יכול למלא עבורנו את הצרכים העמוקים ביותר שלנו.
במובנים רבים אפשר להקביל את ההתאהבות ליחס בין הורה ותינוק.
התינוק מתאהב באימו כמעט ׳בלית ברירה׳ היות וההזדקקות המובנית העמוקה שלו למגע, חום, הערכה והתפעלות הם כה עמוקים והכתובת המיידית שלהם היא האם.
זו הסיבה מדוע בתרבות דמות האם ממשיכה לקבל נופך מיתולוגי ומעמד כמעט של קדושה.
זוהי כמובן השלכה.
האם היא כמובן אדם ככל האנשים בעל יכולת להרות ביולוגית ומעבר לכך סגולותיה ויכולותיה כאדם משתנים בהתאם למי שהיא.
ואולם, בגלל רמת ההזדקקות העצומה של התנוק, חודר האונים שלו וחוסר היכולת שלו לראיה בקורתית, האם עוברת אידאליזציה ומיוחסים לה סגולות עליונות כמי שיכולה לספק את ההזדקקות הזו.
פעמים רבות כאשר אנשים מתבגרים הם מגלים לאט לאט את העובדה שהוריהם – להם ייחסו סגולות יחודיות – הם בני אדם בדיוק כמוהם ולעיתים הפער בין האידאליזציה והאדם עצמו קשה ומכאיב.
כאשר ההתפתחות של הקשר הורה ילד היא טובה הרי שהאידאליזציה כלפי ההורה הולכת ונחלשת.
האידאליזציה הזו מופנמת לתוך נפשו של הילד והאמונה בהורה הופכת לאמונה בעצמו.
כך נבנית תחושת ערך עצמי בריאה ויציבה.
לעיתים התהליך הזה לא מתאפשר היות וההורה מבקש לתחזק את ההערצה והאידאליזציה כלפיו כדי לחזק את הדימוי העצמי השברירי שלו ולא מאפשר לילד להאמין בעצמו וביכולת שלו להתפתח באופן אוטונומי ועצמאי.
במצבים אלו נוצר מעין שבר פנימי בעצמי ופיצול פנימי בין הילד הפנימי שממשיך להזדקק לבין הבוגר הראציונלי.
במצבים כאלו ההתאהבות היא למעשה חזרה אל המצב הילדי שבו שוב דמות חיצונית עוברת אידאליזציה ומיוחסים לה סגולות יחודיות וכוחות גאולה.
כמו עם האם, כך גם בהתאהבות אין קשר ממשי בין האדם עצמו לבין האידאלים שמיוחסים לו.
ההתאהבות על כן היא מעין התנעה מחודשת של הקשר אל האם בתקווה שהפעם הפצע הראשוני בנפש יושלם והילדי שנותר מאחור יוכל להתאחד מחדש עם הבוגר.
בקשר התאהבות כזה יש פוטנציאל ריפוי אם ההתאהבות הזו מבשילה לאהבה, כלומר להסרת האידאליזציה מבן הזוג וראיה מפוכחת שלו כאדם עם מגרעות ויתרונות.
במצב של אהבה יתכן קשר ממשי וקרוב שמסוגל לראות את האחר כפי שהוא ועדיין לאהוב ולהתחבר.
ואולם, לעיתים קשר התאהבות יוצר פתלוגיה שמשחזרת את הקשר הקשה והתלותי עם האם ונוצרת מערכת יחסים התמכרותית.
היחסים ההתמכרותיים עשויים להיות מתעתעים.
זאת כיוון שבשונה מהתמכרות ״רגילה״ שבה האדם מודע לכך שהוא מכור לחומר או התנהגות מסויימת, הרי שבקשר התמכרותי תחושת ההתאהבות עשויה לבלבל ולתת תחושה שמדובר בקשר אוהב ואמיתי.
במצבים של קשר התמכרותי יכול להתפתח ניצול ושימוש של האחר.
האלמנט ההתמכרותי שבקשר מסביר פעמים רבות שבהם למרות שאחד או שני הצדדים מרגישים ברע בתוך הקשר הרי שהם לא יכולים להתנתק ממנו.
גילויי אלימות, התעללות, או בגידה עשויים להמשך בתוך קשר התמכרותי מבלי יכולת להפרד.
עבור בן הזוג המכור הרי שפרידה תעמת אותו עם התהום הפנימית והחסר הגדול שבתוכו שאיתו הוא מתקשה להתמודד.
כמו בגמילה מהתמכרות, המוכנות וההכרה לעמוד מול ההזדקקות והחסר הפנימי שלנו הם המפתח להפרדות מקשר התמכרותי והתחלה של ריפוי הפצע הפנימי.
זאת כיוון שהקשר ההתמכרותי אולי מערפל ומכהה את הכאב של הפצע אך לא באמת מרפא אותו.
כאבי הגמילה מקשר התמכרותי הם קשים ועשויים להמשך זמן רב.
לעיתים גם שנים רבות לאחר פרידה כואבת כזו אנשים זוכרים עדיין את ה׳אהבה הנכזבת׳ של חייהם שפעמים רבות במבט לאחור היתה חד צדדית ושיקפה למעשה יחסים התמכרותיים.
התמורה של המעבר דרך כאב הפרידה מקשר התמכרותי היא הריפוי האמיתי של הפצע הראשוני שלנו והכרה והתיידדות עם ההזדקקות והצרכים העמוקים שלנו.
כאשר אנחנו שלמים יותר עם מי שאנחנו הרי שהאפשרות שלנו לקשר אמיתי ממקום של הדדיות, כבוד וצמיחה הדדית הוא הרבה יותר אפשרי גם בזוגיות וגם בכל שותפות אחרת בחיים עצמם.
