אנחנו נולדים לעולם נתון, עולם עם תנאי חיים שהוגדרו עבורנו מראש טרם הגעתנו לעולם.
התנאים בהם נפגוש מרגע לידתנו הם אלו שיגדירו עבורנו את הקואורדינטות שדרכן נתבונן ונפעל בתוך העולם.
בשלבים ראשונים של התפתחותנו אנחנו מניחים את תנאי הקיום אליהם נולדנו – מזון, יחס, קורת הגג, לבוש, תרבות, ערכים – כמובנים מאליהם.
בשלבים אלו, כשישאלו אותנו ״מהו העולם?״ אנחנו נשתף את תמונת העולם שלנו, זו שאנו תופסים מבעד לקואורדינטות הראשוניות שלנו, ונניח זהות בין תמונת העולם שלנו ובין ״העולם עצמו״.
אפשר לקרוא לעמדה הזו תמימות, נאיביות או במונח הבריטי ״ common sense “, תפיסת העולם של ״האדם הפשוט ברחוב״.
במובן הזה הטראומה היא ארוע שהעוצמה שלו גדולה כל כך עד שהיא מערערת את הקורורדינטות איתם התבוננו קודם לכן על העולם.
אנחנו קולטים אז ברגע אחד שמה שתפסנו כמובן מאליו וכ״עולם אוביקטיבי״ היה למעשה פרספקטיווה שראינו מבעד לקוארדינטות הבסיסיות לתוכן ועימן נולדנו.
׳חשיפת היתר׳ לארועים, רגשות או מציאות חריגה מהנורמליות שהיינו רגילים לה מערערת אז את כל הדרך בה אנו תופסים את מה שהכרנו קודם כעולם המוכר והידוע.
החלק הזה בחוויה הטראומטית מעורר חרדה גדולה הרבה יותר אפילו מהארוע הטראומטי עצמו.
זאת כיוון שמפחיד, עצוב, כואב או מטריד ככל שהארוע עצמו יהיה – הרי שהרגש הזה יחלוף ואנו לכאורה נוכל להמשיך לחיות את חיינו.
יחד עם זאת, כפי שתארנו, הארוע הטראומטי לא רק מביא את טווח הרגשות הנסבל שלנו אל מעבר לקצה שלו אלא משנה ממש כאמור את קורורדינטות הניווט והמיפוי שלנו את העולם ואת קטגוריות התפיסה הקודמות שלנו.
התחושה לאחר שמתפוגג הרגש העז שמלווה את הטראומה היא התעוררות לתוך עולם אחר, אחר מזה שהכרנו קודם לכן.
אנחנו עשויים לחוש שברגע אחד אנחנו מושלכים מעולם מוכר, ידידותי ובטוח שהיינו בו קודם לכן לעולם מנוכר, זר, מפחיד, מכאיב ולא ידוע שאיננו מכירים כלל.
אנחנו יכולים אז פיסית להתעורר שוב באותה מיטה, עם אותו בית, ואותם בני משפחה וחברים אך לחוש זרות וניכור שלא הכרנו קודם לכן.
ואכן אחת התחושות הקשות שמתארים נפגעי טראומה היא תחושת הבדידות הגדולה והניכור מהאנשים סביב.
זאת כיוון ששינוי התפיסה בעקבות הטראומה הוא פנימי לחלוטין ולא נראה כלפי חוץ כך שהמתבונן מהצד בנפגע הטראומה לא יוכל יהיה להבין את החוויה יוצאת הדופן והפחד של הפוסט טראומה.
כמו אותם ניצולי שואה שהגיעו לארץ לאחר מלחמת העולם השניה שנתפסו כ׳מוזרים׳, ׳הזויים׳ או ׳לא מחוברים׳.
כלפי חוץ הם נראו שלמים בגוף וביכולות אך חשיפת היתר שנחשפו אליה והמראות שראו וחוו שינו לחלוטין את קואורדינטות התפיסה הקודמות שלהם.
ניצולי הטראומה של השואה הרגישו שהטראומה שעברו העבירה אותם לעולם אחר לחלוטין מהעולם שבו חי מי שלא נחשף למראות האלו.
פרימו לוי, ניצול שואה מאושוויץ, תאר בספרו ׳הזהו אדם׳ את עוצמת הטראומה בפרוק של הקטגוריה הלכאורה טבעית ביותר של ״האדם״.
בעקבות הטראומה הקשה פרימו לוי צריך היה להתבונן ולהגדיר מחדש את ״האנושיות״ לאור הזוועות אותם ראה שלהם מסוגלים אותם ״בני האדם״ שראה סביבו במחנה ההשמדה.
מכאן גם ניתן להבין את הקושי לתקשר ולתאר למישהו אחר את החוויה הטראומטית.
זאת כיוון שעל מנת לתקשר אחד עם השני אנו זקוקים לקואורדינטות משותפות של תפיסה כשם ששני מחשבים זקוקים לרשת משותפת כדי להעביר מידע זה לזה.
הערעור של הקואורדינטות התפיסתיות שמתרחש בטראומה מערער גם את היכולת שלנו לתקשר החוצה את החוויה הטראומטית ומכאן כאמור תחושת הבדידות שמלווה לרוב חוויות טראומטיות.
גם ׳שותפות הגורל׳ של מי שחווה טראומה עם נפגעי טראומה אחרים פעמים רבות אינה מנחמת כיוון שכל אחד חווה באופן אחר טראומה וכל אדם ׳יוצא׳ מהחוויה הטראומטית באופן שונה עם תפיסה אחרת של העולם סביבו.
אין כיוון ידוע מראש לאן תוביל החוויה הטראומטית את האדם.
ישנן דוגמאות קשות בהיסטוריה על השימוש של מנהיגים בחוויה הטראומטית והערעור של האזרחים בערבותיה כדי להעניק לאנשים בטחון כוזב ״באידאולוגיות גדולות״ ולרתום אותם לשימושו.
כך היטלר ניצל את טראומת ההשפלה של מלחמת העולם הראשונה ואימת הרעב והשפל הכלכלי כדי לגייס את ההמונים לפשיזם שלא היה אלא תחפושת לסיפוק תאוות השליטה האינסופית שלו עצמו.
אך כפי שניתן לראות, הערעור הטראומטי עשוי להוביל אותנו גם לכיוונים אחרים וחיוביים הרבה יותר.
לעיתים דווקא הערעור בתפיסת העולם שמביאה עימה טראומה עשוייה להיות המפתח לצמיחה פוסט טראמטית וגדילה מחדש.
כפי שתאר זאת בפני א׳ שעבר טראומה בעקבות שרותו הצבאי ותנאי חיים:
״אם לפני הטראומה ראיתי את כולם באותו עולם ולא הבנתי למה הם לא מבינים כמוני מה נכון לעשות ולנהוג פתאום הבנתי שכל אחד חי בעולם פרטי ומתמודד עם עולם משלו, הפכתי להיות רגיש יותר לחוויה השונה והייחודית של כל אחד שאני פוגש״.
אם א׳ תאר את עצמו לפני הטראומה כאדם אטום, שיפוטי, יהיר שמצפה מכולם לראות את העולם בדיוק כמוהו הרי שבעקבות החוויה הטראומטית וחשיפת היתר שלו הוא הבין שאין ״עולם אחד״ ושלמעשה כל אדם תופס את העולם בהתאם להתנסויות, הרקע והתנאים בתוכם הוא חי.
דווקא ערעור קואורדינטות התפיסה בעקבות הטראומה אפשרה לא׳ להרחיב את החמלה והאמפתיה שלו גם לעצמו וגם להפתח לאחרים שחווים באופן אחר וייחודי להם את העולם שהם חיים בו.
כפי שתאר א׳ ״הבנתי שלאף אחד אין מונופול על ׳האמת׳, שכל אחד חי את האמת של חייו״.
התהליך שעבר א׳ בעקבות הטראומה שלו היא דוגמא לצמיחה פוסט טראמטית וגדילה נפשית ורוחנית שאפשרית במידה ורותמים את הטלטלה, הערעור,הכאב, חוסר האונים והבלבול בעקבות הטראומה להתבוננות פנימית, רגישות, חמלה.
תהליך כזה בעקבות הטראומה עשוי להוביל אותנו לחשיבה מחדש על התנאים שדרושים לנו ולאחרים כדי לחיות כבני אדם בעולם, תנאים שאינם ברורים מאליהם כלל.
