על פי הפסיכותרפיה הקיומית הרי שעננת החרדה והדכאון שאנו חשים לעיתים ושאיננו מודעים לקיומה היא פעמים רבות ביטוי של סערת עומק שמתחוללת בתוככי נפשנו, סערה ששולחת אדוות רגשיות אל התודעה שלנו.
בראיה של ׳פסיכולוגית המעמקים׳ הזו (כינוי שטבע קארל יונג למסע הצלילה אל פנים הנפש) הרי שהדרך אל ריפוי אמיתי מתחילה באומץ הלב שלנו לקפוץ פנימה אל מעמקי הנפש.
הפחד לפגוש את ה׳מפלצות׳ הפנימיות, אותן חוויות עבר נסתרות שקבורות בתוכנו, קיים אצל כל אחד מאיתנו ומונע מאיתנו את הכניסה וההעמקה אל התחושות והאמונות שלנו.
יחד עם זאת, אומץ הלב הנדרש לנו כדי לצאת למסע ריפוי אינו אומר העדר פחד אלא להפך – הסכמה לפגוש את הפחד מהלא נודע ולהשתמש באנרגיה של הפחד כדי לנוע פנימה במקום לקפוא על מקומנו ולהמנע.
האומץ שנדרש לנו יאפשר לנו להתבונן ולחקור בכנות כל רגש, מחשבה, תהייה וספק שיעלו בתודעתנו ולראות, ללא להסיט מבט, את החומרים שחיינו עשויים מהם.
המפגש עם חומרי החיים הבוערים בתוכנו יאפשר לנו אז להפוך ממתבוננים הצופים בחיינו מהצד לשחקנים פעילים היוצרים את עלילת חיינו בעצמנו מתוך החומרים הללו.
במהלך מסעות הריפוי מגלים רבים שמה שחששו כל כך שנמצא במעמקי נפשם, אותה לבה פנימית בוערת המאיימת לשרוף, היא באותה מידה מקור כח נסתר ועוצמתי שהתנכרו אליו במשך שנים.
הפחד לצלול פנימה ולהחשף לחומרי חיינו העמוקים ביותר מונע לעיתים משך שנים את ההכרות עם העצמי האמיתי שלנו וגורם לנו לחיות חיים ׳על פני השטח׳ בלבד.
במובן זה פעמים רבות דווקא טראומה, משבר או ארועי קיצון סודקים את רצפת הבטון שבנינו לנו כדי להמנע מהלבה הבוערת שבנו.
ארועים מטלטלים אלו פותחים עבורנו פתח להכנס פנימה ולהתוודע לאמת הפנימית שלעיתים ברחנו מפניה כל חיינו.
כמו במסע של אליס בארץ הפלאות בעקבות אותו ארנב, הכניסה פנימה אל מחילות נפשנו יכולה לשנות לא רק את ההבנה של מי שאנחנו בעולם הזה אלא לשנות את כל הראייה שלנו לגבי העולם שאנו חיים בו.
הרחבת התודעה היא אחד הפירות היקרים ביותר של מסע ריפוי, מסע שכאמור המבשרים שלו הם לעיתים אותם ענני חרדה ודכאון שמופיעים בשמי חיינו בוקר בהיר אחד.
