"כדי לשקם את היכולת שלנו להנות מלמידה ולראות בה נתיב של התחדשות מתמדת אנחנו צריכים לשנות את המיינד סט הבסיסי שלנו בנוגע ללמידה."
מאת: אסף לב
אמירה ידועה המיוחסת לסוקרטס, מגדולי הפילוסופים של העולם המערבי, היא ״כל מה שאני יודע הוא שאינני יודע דבר״.
אי אפשר היה להאשים את סוקרטס בצניעות יתר או טיפשות חלילה.
המשפט הזה מתאר בעיני את ההבנה העמוקה של סוקרטס שלמידה היא תהליך של הפתחות למצב חדש.
כל מה שאנחנו כבר יודעים הוא תוצר למידה ונסיון של מצבים קודמים אך כדי ללמוד מצב חדש אנחנו זקוקים להרפות מהידיעה שכבר יש לנו על מצבים קודמים כדי לעשות מקום לידע החדש.
הלמידה היא תהליך שמתרחש כל חיינו.
המילה ׳למידה׳ כוללת הרבה מעבר ללמידה פורמלית בתוכנית מסויימת.
במילה למידה הכוונה ללמידה יומיומית וקריאה של העולם, האנשים והמצבים שאנו כבני אדם נדרשים לה באופן יום יומי כדי לנווט את דרכנו בבטחה ובאופן מיטבי בעולם.
אנחנו לרוב מתרגלים להגיב לסיטואציות דומות באופן דומה, ׳על אוטומט׳, מתוך השענות על נסיון העבר שלנו במצבים דומים.
סיטואציה חדשות לעומת זאת כאמור דורשת מאיתנו תגובה חדשה שתואמת את הסיטואציה.
וכאן נכנס לתמונה כושר הלמידה שלנו.
כמו בכושר גופני, ככל שכושר הלמידה שלנו גבוה יותר, כך הגמישות שלנו לקרוא את הסיטואציה החדשה ולהגיב בהתאם היא גבוהה יותר.
מתוך התבוננות שלי בתהליכי למידה של אנשים לאורך השנים גיליתי שאחד המחסומים המשמעותיים ביותר שלנו בדרך ללמידה קשור בערך עצמי ובמה שאני מכנה ׳טראומת למידה׳.
מסתבר שדווקא המקום שאמור היה להכשיר אותנו ולהכין אותנו ללמידה של העולם – בית הספר – דווקא שם אנשים רבים חווים טראומת למידה.
לכשל זה של מערכת החינוך יש מספר סיבות.
סיבה אחת היא חוסר ההבנה הבסיסי של המערכת שלמידה היא תהליך מאד אישי בסופו של דבר.
כל ילד וכל בוגר לומדים בקצב אחר, באופן ייחודי, עם תחומי עניין שונים ומגוונים לכל אחד.
למערכות לעומת זאת יש נטייה חזקה ל״האחדה״ וסטנדרטיזציה של תהליכים ולכן הייחודיות בגישה לכל תלמיד ותלמיד הולכת לאיבוד.
ההאחדה של הקצב ואופן הלמידה לכל התלמידים אמנם עונה על צורך של חלק מהתלמידים אך חלק אחר מרגיש תחושת חוסר התאמה.
כאשר הקצב, האופן ותכני הלימוד אינם מתאימים לתלמיד הוא מפסיק להנות מתהליך הלמידה ותהליך זה מתחיל להיות עבורו כפייה,עול וטרדה.
כאן מתחילה החוויה של הלמידה להפוך טראומטית.
לכך יש להוסיף את שיטת הציונים והענישה שמפעילה לחץ עצום על התלמיד להתיישר כך שכל חוסר עמידה בסטנדרטים יפגע בערך העצמי שלו ויגרום לו לתחושת כשלון.
גם התחרותיות שמעודדת שיטת הציונים יוצרת מצג שקרי כאילו כולם נמצאים על אותו סרגל למידה ויש תלמיד ״טוב יותר״ או ״טוב פחות״.
זאת בעוד שהמציאות היא כאמור שאין באמת תלמידים ״רעים״ או ״עצלנים״.
מערכת החינוך עצמה היא עצלנית היות שבמקום להקנות לכל הילדים באשר הם חוויה מהנה של לימוד היא הופכת את תהליך הלמידה עבור חלק מהילדים לסיוט שכדאי לסיים כמה שיותר מהר.
לכך עוד יש להוסיף את תהליך המדיקליזציה והפתלוגיזציה של התלמידים ״החלשים״ ועידוד לתרופות שונות כדי להתאים את הילדים למערכת.
זאת במקום לבדוק את המחלה של המערכת ולחפש תרופה מתאימה לכשל הלימודי הרווח.
כל אלו משאירים בוגרים רבים של מערכת החינוך (גישה שממשיכה אפילו באוניברסטאות) עם רתיעה ודחייה מכל מה שקשור ללמידה.
מושג הלמידה מתחבר אז לחוויות של כשלון, כפייה, תחרות, ופעילות שאין בה שום הנאה.
הלמידה הופכת אז לחוויה טראומטית.
ליכולת הלמידה שלנו ישנה השלכה עצומה על היום יום שלנו.
כך למשל עוד לפני משבר הקורונה, כל תחום התעסוקה עבר שינוי עצום.
התחומים שנדרשים בשוק העבודה משתנים בקצב מהיר מאד, ומעסיקים רבים מציינים במפורש את יכולת הלמידה של חומרים חדשים כחלק חשוב מדרישות התפקידים.
הדבר נכון עוד הרבה יותר בתקופה הנוכחית של המשבר שבו יש ללמוד מחדש את עולם העבודה כדי להתנהל בו טוב יותר.
גם במערכות יחסים, היכולת שלנו ללמוד את עצמנו ואת הפרטנרים שלנו ביום יום מאפשרת לנו לא להתקבע ב׳אני של האתמול׳ וגם לא לקבע באותו אופן את הפרטנר שלנו.
למידה במערכת יחסים מאפשרת לכבד את ההשתנות האינסופית שלנו ושל הסביבה שלנו ולרקוד יחד מבלי ליפול לשבלונה מעיקה וסוגרת.
כדי לשקם את היכולת שלנו להנות מלמידה ולראות בה נתיב של התחדשות מתמדת אנחנו צריכים לשנות את המיינד סט הבסיסי שלנו בנוגע ללמידה.
הנחת היסוד החשובה ביותר אותה עלינו לאמץ היא האמת הבסיסית שבכל רגע של חיינו, בעבר הרחוק, ברגע זה ממש ובוודאי גם בעתיד, אנחנו עשינו ונעשה את הטוב ביותר לו אנו מסוגלים עבור עצמנו בכל רגע נתון.
קשה לאמץ את האמת הזו בעיקר כאשר היא סותרת נטייה אחרת שלנו שנובעת מטראומת הלמידה שבה אם עשינו טעות או שגיאה בעבר אנחנו מלקים את עצמנו ואומרים ״היית יכול לעשות טוב יותר״.
בחינה פשוטה של המשפט הזה מראה כמה הוא לא נכון, שהרי אם באמת ״היינו יכולים״ לעשות אחרת היינו עושים אחרת.
אמירה כזו היא סוג של הלקאה שלא מביאה בחשבון שבוודאי היו התניות חיצוניות או פנימיות שמנעו מאיתנו לפעול אחרת בעבר ולכן פעלנו כפי שפעלנו גם אם בדיעבד טעינו.
גישה זו עשויה ליצור הפרעת למידה כיוון שהיא מונעת מאיתנו ללמוד את הארוע והתנאים שגרמו לנו לפעול כפי שפעלנו כדי ללמוד לעתיד לשנות את ההשפעות הללו.
המשפט ״ היית צריך לפעול אחרת״ מסרס וממקד אותנו בהאשמה, הלקאה והתקרבנות במקום ללמידה והתנהגות חדשה בפעם הבאה שנתקל בסיטואציה דומה.
למידה אמיתית מחייבת אותנו לקבלה ללא תנאי של כל מי שאנחנו, מה שהיינו ומה שנהייה.
חוסר קבלה כזו כמו שראינו תקשה עלינו לסלוח לעצמנו על טעויות שעשינו ולהאמין שכל דבר ניתן לתיקון כשם שניתן לקלקול.
הקבלה העצמית לכן היא תנאי חשוב לחופש שלנו לטעות בלי שזה יאיים על הדימוי העצמי שלנו.
מתוך כך, הקבלה העצמית תאפשר לנו ללמוד כל רגע אפשרי מתוך הנאה וכבוד לעצמנו, כמו גם כבוד לטעויות שטעינו ועוד נטעה ושאר שיעורי החיים שלבטח עוד נעבור.
