חרדות הן רכיב הטבוע בנו אבולוציונית אלפי שנים.
חשוב לזכור את התפקיד החיוני במהלך שנות התפתחותנו האבולוציונית שמילאה העוררות המוגברת שלנו – הרגשית, המנטלית והגופנית – עוררות מוגברת שאנו מכנים חרדה.
העוררות המוגברת הזו היא ששמרה עלינו מפני האיומים שסבבו אותנו בג’ונגל של החיים בתקופות קדומות.
הדוגמא הקלאסית היא כמובן הנמר שמתחיל לרדוף אחרינו בג’ונגל כדי להתהוות לארוחת הצהריים שלו.
בזמן איום זה האנרגיה המוספת של העוררות החרדתית המוגברת אפשרה לנו את הריצה וההמלטות המהירה הרבה יותר מאשר מהירות הריצה הנורמלית שלנו.
במובן זה היחס לחרדה אינו שונה מיחס ללחץ דם – אנחנו לא יכולים להתקיים ללא לחץ דם ותפקידו החיוני להזרים דם, חמצן ומזון לכל הגוף אך אנחנו צריכים לדאוג לווסת את עוצמת לחץ הדם שלנו.
באותה מידה חיים ללא חרדה בכלל אינם אפשריים וזאת כיוון שגם בזמנים המודרנים שלנו, לאחר היציאה מהג’ונגל וסכנות הנמרים, כיצורים פגיעים אנחנו עדיין מוקפים יום יום בסכנות ואיומים אפשריים על הבריאות שלנו, החופש שלנו, הבטחון שלנו, המצב הכלכלי שלנו, הקרובים לנו ועוד.
הצורך לכן לווסת את רמת העוררות המוגברת שלנו היא קריטית על מנת להפוך את העוררות המוגברת הזו לעוצמה שמשרתת אותנו במקום להפרעה שמשתקת אותנו ומשבשת את שיקול דעתנו.
לעיתים מתוך הקושי להתמודד עם החרדה הלא מווסתת שלנו אנחנו נדחיק אותה.
הסכנה בהדחקת החרדה שלנו והמנעות ממגע איתה היא כפולה.
ברמה אחת הדחקת החרדה תגרום לנו לא רק להדחיק את החרדה עצמה אלא גם את תמונת המציאות שמעוררת את אותה חרדה.
כך למשל אם אנחנו פוגשים אדם זר מסויים, שבסיטואציה מסויימת היה מדליק אצלנו ״נורות אדומות״ של זהירות, הרי שכיוון שאותם נורות אדומות כרוכות בתחושת חרדה מסוימת שתודחק הרי שגם הנתונים החשובים שיש לנו על אותו אדם יודחקו ולא יובאו בחשבון.
ברמה אחרת הדחקת החרדה עשוייה לגרום לפיצול בין ההתנהגות שלנו ובין החוויה שלנו ובהמשך להתפרצות של החרדה הזו באופן לא נשלט – מה שמכונה התקפי חרדה.
הצד השני של החרדה הלא מווסתת הוא הפאראנויה התמידית מפני כל איום.
במקרה של המפגש עם האדם הזר והאורות האדומים שדולקים, הרי שאם בחרדה מווסתת האורות האדומים היו גורמים לנו להגביר את הבדיקה שלנו לגבי כוונותיו של האדם שמולנו, הרי שחרדה לא מווסתת עשויה לגרום לנו לראות באדם הזה,כמו בכל זר, סוג של אוייב.
הסכנה הגדולה לכן בחרדה לא מווסתת הוא פגיעה בשיקול הדעת שלנו להתנהל במציאות מתוך מחשבה בהירה ושקולה.
אז איך מווסתים חרדה?
הצעד הראשון החשוב ביותר בוויסות של כל רגש שהוא כרוך בהכרה בקיומו של הרגש הזה בכל זמן שהוא מופיע.
ההכרה הזו בעוררות המוגברת שלנו – החרדה- היא חשובה כדי להתחיל להתיידד איתה ולרתום אותה לטובתנו ולא נגדנו.
כפי שראינו העוררות המוגברת הזו עשויה להפוך אותנו לערים וחדים יותר לגבי המציאות ולהוות דרייב חזק ליוזמה ופעולה.
האינדיקציה לכך שאנו במקום מווסת עם החרדה שלנו ולא במקום מוצף היא העובדה שלגבי כל סיטואציה מאתגרת חדשה שדורשת מאיתנו התייחסות אנחנו מפסיקים ׳לדאוג מה יהיה׳.
את המשפט אז ׳אני דואג מה יהיה׳ יחליף המשפט ׳אני על זה׳, כלומר ׳אני מנהל את הסיטואציה בגובה העיניים ומתוך עירות וקבלה מלאה של המציאות שמולי והרגשות שבתוכי׳.
המטרה בסופו של דבר בוויסות החרדה היא להפוך את אנרגיית העוררות המוגברת הזו מהטרדה מעיקה ומשתקת
לאנרגיית יוזמה, יצירה ופעולה ובעולם.
