לחרדת הנטישה והפחד מדחייה בעקבותיה ישנן השלכות עצומות על חיי היום יום שלנו.
כפי שלמדנו מפרויד, מקורה של חרדת הנטישה בילדות המוקדמת והאימה מתחושת הבדידות מהאם – עם ההגנה, החום,האהבה והשייכות שנלווים לנוכחותה.
אחד הביטויים של חרדת נטישה למשל הוא כאמור הפחד מדחייה.
במצב זה כאשר אנו חווים ריחוק, חוסר כבוד או חוסר היענות מבן זוג, קולגה לעבודה, חבר או לקוח הרי שהדחייה כמו דורכת לנו על ׳מוקש הנטישה׳ ובמצב זה אנחנו נפסיק לפעול באופן מיטבי בגלל הצפת החרדה.
כך למשל מי שעבודתו כרוכה בשיווק או מכירות מכיר בוודאי את התחושה שבה חוסר היענות של לקוח להצעת ערך לוקחת אותו למקומות רגשיים עמוקים הרבה מעבר לדחייה העניינית של ההצעה.
במצבים אלו הנוגעים לחרדת הנטישה שלנו כל תחושת הערך העצמי שלנו מתערערת ברגע אחד מבלי שנבין מהיכן נובעת עוצמת רעש האדמה הפנימי הזה.
דוגמא נוספת להשלכות של חרדת הנטישה ביחסים אינטימיים היא התופעה של התקפי קנאה.
כאשר בן הזוג שסובל מחרדת נטישה מרגיש שהפרטנר שלו מסב את תשומת הלב שלו החוצה למישהי או מישהו אחר, הארוע הזה יכול להוות טריגר לפחד מנטישה ומכאן להוביל להתקף זעם/קנאה שמקורו בתחושת חוסר האונים והיאוש של הילד הפנימי שמרגיש סכנת נטישה.
חרדת הנטישה גורמת לנו להכנס לתוך מערכות יחסים מכל סוג שהוא ממקום של חולשה וריצוי על מנת שלא להסתכן בדחייה ונטישה.
צד אחר של המטבע יכול להוביל אותנו להמנעות מכניסה למערכות יחסים רק כדי שלא לחוות את הפגיעות והסיכון להרגיש שוב נטושים או דחויים.
הבנת עומק המנגנון המפעיל אצלנו את חרדת הנטישה פותח עבורנו גם את השער להבנת מסלול הריפוי של פצע זה.
כשם שילד שיחווה העצמה, הקשבה, מגע והערכה עצמית לא יפתח חרדות נטישה או דחייה בהתבגרותו כך במידה ונלמד כבוגרים להיות נאמנים ל׳ילד הפנימי׳ שלנו ולגרעין העצמיות שבנו נוכל להתחיל להרפא מחרדת הנטישה והדחייה.
במובנים רבים אם בילדות חווינו את הנטישה או הדחייה מדמויות ההורים שלנו הרי שבבגרות אלו הם אנו עצמנו שנוטשים ודוחים את העצמי הפנימי האותנטי שאנחנו.
ככל שנלמד יותר לקבל את מי שאנחנו באמת ולא נדחה את הקולות הפנימיים שלנו בבקורת, שיפוט או ביטול הרי שהפחד מדחייה או נטישה חיצונית ילך ויפחת.
כך גם במידה ונקשיב לעצמנו ונבחר כל פעם מחדש להיות נאמנים לעצמנו במקום לנטוש את עצמנו ולוותר על רצוננו וצרכינו לטובת אחר כלשהו כך הפחד מהנטישה החיצונית ילך ויקטן.
הדרך הפרקטית ביום יום לתרגל את הקבלה העצמית והבחירה המחודשת בעצמנו כמקום ראשון היא להבין שכל רגע הוא הזדמנות להקשבה עצמית.
ההקשבה העצמית הזו יכולה לאפשר לנו בכל רגע מחדש לבחור להיות נאמנים לעצמנו, לטבע הפנימי הנובע מתוכנו ולא לנטוש את ההוויה האותנטית שאנחנו, ולתרגל נאמנות לעצמנו.
ככל שהנאמנות לעצמנו תהפוך להרגל מנטלי שמושרש בנו, כך לא יהיה יותר ספק בתוכנו בערך שלנו, ובקבלה של מי שאנחנו.
ה׳דחייה׳ אז של האחר את נוכחותנו לא תהיה אז מטלטלת או פוגענית אלא פשוט תספר לנו שהצורך של האחר שמולנו שונה ממה שלנו יש להציע לו ברגע זה.
באופן דומה ה׳נטישה׳ תתפרש אצלנו אז כהפרדות של האחר מאיתנו וכחופש של האחר להיות נאמן לעצמו בדיוק באופן שלנו יש את הזכות והחובה להיות בראש ובראשונה נאמנים למי שאנחנו.
רק אז, כאשר העצמי שלנו יפסיק להיות על שולחן המשא ומתן עם סביבתנו, הסימפטומים של חרדת הנטישה והדחייה יוכלו לפנות את מקומם לתחושה של חופש, עצמאות מימוש עצמי ויחסים אותנטים ומכבדים עם מי שאיתנו.
