״תהליך הפסיכותרפיה תמיד יזמין אותנו לשוב אל המקום בו אנו נמצאים עכשיו ולוותר על האשליה של המקום בו אנו ״אמורים״ להיות״
אחד המושגים החשובים בהבנת האופן בו רובנו גדלנו והתחנכנו הוא מושג ״תנאי הערך העצמי״ שלנו.
המושג הזה מתאר את ההתניה שבה למדנו מגיל צעיר מאד מה נדרש מאיתנו כדי להיות אהובים, מקובלים, רצויים, ראויים ובעלי ערך – להיות ״ילדים טובים״.
הצורך בקבלה ואהבה כל כך קיומי וקריטי בגילאים אלו שהתנאים שהוצבו בפנינו כדי להחשב בעלי ערך נצרבו כל כך עמוק בנשמתנו עד שאנחנו אפילו לא מודעים לכך.
ה״תנאים לערך העצמי״ הללו יכולים להתבטא בצורות שונות בהתאם להורות ולסביבה הבוגרת בה גדלנו.
יש כאלו שתנאי הערך שלהם הוא להצטיין בלימודים, להיות נחמד לאורחים, לדחות סיפוקים, להיות מנומסים, להיות מצליחנים, ועוד.
לעיתים תנאי הערך האלו לא נאמרים לנו באופן מפורש אך מהדוגמא האישית שסביבנו אנחנו מפתחים לנו תמונת ״עצמי אידאלי״ שתואמת את הסביבה שאנחנו מצויים בה.
כאשר אנחנו גדלים בסביבה שלא מסוגלת להכיר, לקבל ולאהוב אותנו כפי שאנחנו, אנחנו נפתח מעין ״עצמי אלטרנטיבי״, כלומר עצמי כוזב שעונה לדרישות החיצוניות מאיתנו על מנת להמשיך להרגיש ראויים ואהובים.
זאת למרות שהעצמי האמיתי שלנו ש״יורד למחתרת״ למעשה מחפש דרך וצורה אחרת של חיים והתנהגות.
המתח בין העצמי האמיתי האותנטי ובין העצמי ה״חברתי״ או האלטרנטיבי שלנו יגרום לנו תמיד להרגיש בתוך תוכנו שלא בנוח, לא שייכים ואף במובן מסויים מתחזים.
תחושת ההתחזות נובעת מכך שכבר מגיל צעיר על מנת לשרוד נפשית ולהיות אהובים נאלצנו ל״ספק את הסחורה״ ולהציג את עצמנו באופן מסויים שירצה את הסביבה גם אם אינו תואם כלל את הצורך הרגשי הפנימי שלנו.
התחושה הזו של ההתחזות יכולה לגרום לנו תחושת אשמה , בושה ואף חרדה.
החרדה עשויה לנבוע מכך שבכל רגע נתון המסיכה של ה״ילד הטוב״ עשויה לנשור מאיתנו ולחשוף את ה״מפלצת״ הפנימית שמגיל צעיר חוותה דחייה וניכור מהסביבה.
אחד הביטויים החזקים של דחיית העצמי האמיתי שלנו היא תחושת ה‘FOMO’, כלומר התחושה שלא משנה מה נעשה והיכן נהיה- זה אף פעם לא יספיק ותמיד נרגיש שאנחנו ״אמורים להיות במקום אחר בחיים״.
את תחושת חוסר השקט הזה אפשר להגדיר כdisplacement תמידי, מבוכה פנימית יום יומית מהתחושות והצרכים האותנטים שבנו.
פעמים רבות הגעה לטיפול נובעת מארועים שאינם בשליטתנו או טראומות שגרמו למסיכה החברתית שלנו להסדק ולחשוף חלקים מהעצמי האותנטי החבוי שבנו.
גם אם משבר כזה עשוי להיות טראומטי ומכאיב הרי שבמובנים רבים הסדקות המסיכה החברתית שלנו עשויה להפוך להזדמנות למגע מחודש עם העצמי האמיתי שבנו והוצאתו אל האור.
ה׳יציאה מן הארון׳ של העצמי האמיתי שלנו יכולה להיות מבלבלת גם עבורנו וגם עבור הסביבה הקרובה לנו שלא ידעה ״שאנחנו כאלו״.
חלק חשוב בתהליך של הכרות מחדש עם העצמיות האמיתית שבנו הוא להתחיל לזהות את הצרכים האמיתיים שלנו במקום הצרכים שלימדו אותנו לבטא כדי להרגיש שווים ואהובים.
ביטוי של העצמי האמיתי שהיה ב׳תרדמת׳ זמן רב יכולה להיות מלווה בהצפה של רגשות בוערים כמו כאמור בושה, זעם כבוש, אשמה, חרדה ועוד.
מטרת התהליך הטיפולי במשברי זהות וערך אלו היא לעשות מקום לכל אותם רגשות סוערים, להתיידד ולהבין אותם ולהזמין את העצמי האמיתי החדש לקחת את מקומו בתוך סדר העולם ולממש בו את עצמו.
