"כשאנחנו מתחילים להתאמץ במשחק אנחנו מפסיקים להיות שחקנים והופכים להיות כלים במשחק, ככל הנראה של שחקנים אחרים."
מאת: אסף לב
כולנו בוודאי שמענו כילדים את המשפטים המוטיביציונים כמו ״בלי מאמץ אין הצלחה״ או ״מי שלא מתאמץ הוא עצלן״ ועוד משפטים שמדרבנים אותנו למאמץ.
גם כמבוגרים עולם ה׳שיפור העצמי׳ תובע מאיתנו ׳לצאת מאזור הנוחות׳ ולהתאמץ כדי להשיג תוצאות.
הייתי רוצה לחלוק על התזה הזו.
אם יש משהו אחד שהזן בודהיזם מלמד אותנו הוא שאם אנחנו מתאמצים עבור דבר מסויים, יוצאים מגדרנו, יוצאים מ׳אזור הנוחות׳,
הרי שמשהו לא נכון בפעולה שאנחנו עושים,
משהו מרחיק אותנו מהמטרה האותנטית שלנו.
בקלות ניתן להבין את המשפט האחרון כעידוד ל״עצלנות״, כביטול ערך השאפתנות, המצויינות, אולי אפילו עידוד עמדה תבוסתנית וכנועה אל מול המציאות.
ואולם, אין דבר רחוק יותר מן המציאות מהבנה שכזו.
אם נחזור רגע אל המצב הילדי, בו מתחילה החניכה שלנו אל המציאות, העבודה, העולם הבוגר,
הרי שנראה שילדים שמשחקים פועלים בעיקר על פי ׳עקרון ההנאה׳ הרבה יותר מאשר ׳עקרון התוצאה׳.
דווקא כאשר הילד פועל על פי עקרון ההנאה במשחק, הוא יגיע להישגים גבוהים יותר במשחק זה.
זאת כיוון שהוא יתמיד במשחק מבלי שיצטרכו להכריח אותו.
הוא לא יפחד להכשל או ליפול במשחק כיוון שהוא נהנה בכל מקרה, בלי תלות בתוצאת המשחק.
במוקדם או במאוחר ילד שנהנה מהמשחק שאותו הוא משחק יהיה מיומן ובקיא בשדה המשחקי, למעשה ללא מאמץ.
ברגע שיתחילו לתבוע מהילד מאמץ כדי להשיג תוצאה מסויימת במשחק, יתכן מאד שהוא יתיישר ויציית להנחייה, אך המוטיבציה שלו תתחיל להיות אחרת,
הוא כבר לא יהנה מהמשחק עצמו אלא מהתוצאה,
הוא יהפך ל׳אסטרטג״.
אז מה רע נשאל? בשלב זה או אחר הרי הילד צריך להתבגר ולדעת ש״החיים הם לא משחק״?
אז זהו שלא.
כל מי שמגיע לרמת מיומנות גבוהה בתחום עיסוקו ידע לומר לנו שלמעשה העיסוק שלו הוא בעצם פעולה בשדה משחק.
בראייה רחבה יותר נראה שהחיים עצמם הם משחק,
משחק של מוסכמות.
לפעמים אנחנו משתתפים במשחק, משפיעים עליו,
ולעיתים אנחנו יושבים ביציע, צופים.
לפעמים אנחנו משנים את הכללים, ממציאים חדשים,
ולפעמים אנחנו פשוט מצייתים לכללים שהמציאו עבורנו שחקנים אחרים.
ברגע שאנחנו בתוך המשחק, באמת בתוך המשחק, אנחנו אף פעם לא מתאמצים.
גם כשרצים עם הכדור בשיא החום אל הסל, גם כשמבלים לילה שלם במשחק מחשב,
הסטייט אוף מיינד של השחקן הוא אף פעם לא מאמץ, אלא הנאה מכל פעולה, מכל תנועה, פיזית או מנטלית.
כשאנחנו מתחילים להתאמץ במשחק אנחנו מפסיקים להנות ולהיות שחקנים והופכים להיות כלים במשחק, ככל הנראה של שחקנים אחרים.
ההנאה מזכירה לנו שאנחנו השחקנים, שכל המשחק הזה שייך לנו בדיוק כפי שהוא שייך לשחקנים אחרים,
ושכל מטרה שלוקחת מאיתנו את ההנאה במשחק, בחיים, היא מטרה שמפספסת את המשחק,
שמוציאה אותנו מהמגרש,
שהופכת אותנו לשורדים.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם מתאמצים נסו לשאול את עצמכם מה יאפשר לכם לחזור לנקודת המבט של השחקן ולהנות ולהשפיע במשחק זה.
