על היכולת להפרד – או מתי לקום וללכת זו אינה בריחה?

 

מאת: אסף לב

 

Should I stay or should I go?

שאלו להקת הקלאש בשירם הנפלא.

 

לא מעט פעמים בחיים, אם זה ביחסים, במקום עבודה, ואם בכל מסגרת אחרת שבה אנו חווים קשיים עולה בנו השאלה האם לקום ולעזוב או להמשיך להתמודד ולהיאבק על הקיים.

 

מובן שאין באמת תשובה ״נכונה״ בכל מצב שכזה אך מבט בהיר על הדילמה שבה אנו נמצאים עשוי להאיר בנו את הדרך להחלטה הנכונה עבורנו.

 

לעיתים כאשר אנו מתקשים להתמודד מול הדילמה האם להשאר או לעזוב אנו דוחקים אותה לצד ומתוך ברירת מחדל ממשיכים ״לסחוב״ את עצמנו בתוך המועקה והסטרס שהסיטואציה יוצרת עבורנו.

 

 

כמו שביל צר בין שתי תהומות מתחתינו אנחנו מרגישים שכל פעולה שננקוט, כל בחירה תגרור אחריה מחיר שאותו אנו מתקשים להסכים לשלם.

 

סיטואציה מעין זו לוקחת אותנו למקום של שיתוק פנימי שהרבה פעמים פוגע ביצירתיות, במיקוד ובאושר הפנימי שלנו,

 

מה שמעצים במעגליות אכזרית את הקושי להמשיך בסיטואציה הנוכחית.

 

 

המחיר של העמדה הפסיבית עשוי להיות שהיא תהפוך להרגל מנטלי שיקטין את היכולת שלנו להוביל את החיים שלנו ותגרום לנו לחפש את ״הגאולה״ במקום אחר מחוץ לנו.

 

גם אם יש מחיר לכל אחת מהפעולות שניקח אל מול הדילמה שלנו, הרי שעצם נקיטת היוזמה וביצוע הבחירה תעצים אותנו ותעביר מסר פנימי שלפיו אנחנו מוכנים להוביל ולקחת אחריות על נתיב חיינו,

 

יהיה המחיר אשר יהיה.

 

על מנת לשבור את מאזן האימה של הדילמה עלינו להסכים לעמוד באומץ אל מול הסיטואציה הקשה ולנשום עמוק.

 

עלינו לשאול את עצמנו אז בכנות האם המקום בו אנו נמצאים כרגע – מערכת היחסים, מקום העבודה, הבית שלנו – האם הוא מאפשר לנו את התנאים לגדול ולצמוח בתוכו מתוך נאמנות למי שאנחנו.

 

אם לא קיימים התנאים הללו במקום בו אנו נמצאים, מה שכנראה מלכתחילה הוביל לדילמה האם להשאר או לעזוב- עלינו להוסיף ולבחון האם יש לנו את הכלים לשנות את התנאים הקיימים במסגרת הנתונה כדי שתתאפשר לנו חוויה שונה.

 

אם התחושה הכנה היא שלא באמת אפשרי יהיה לשנות את הסדר הקיים כמקום לצמוח בו הרי שעצם ההשארות במצב הקיים היא כבר בריחה מעצמנו ומי שאנחנו יכולים להיות.

 

כאשר צוללים לעומק לדילמה המשתקת מבינים פעמים רבות שההשארות במקום הקיים והלא מקדם משחזרת יחסים מוקדמים שקשה להפרד מהם.

 

 

הפרידה מהמקומות שמזיקים לנו היא לעיתים מפחידה וקשה ומאלצת אותנו להתמודד עם שברים בתוכנו שנמנענו מלהביט בהם זמן רב בגלל הכאב הרב שהם אוצרים בתוכם.

 

יחד עם זאת, דווקא פתיחת הפצע שהשאיר אותנו במקום הפוגעני היא הזדמנות לחטא ולרפא את הפצע הזה.

 

 

גם אם בסיטואציה המקורית המשפחתית/חברתית נאלצנו להשאר ולספוג סביבה פוגענית או לא מקדמת הרי שכבוגרים, כשמשתחזרת שוב הסיטואציה הזו, יש לנו פעמים רבות כלים שלא היו לנו קודם על מנת להפרד ולחפש את הדרך שהיא באמת שלנו, נאמנה לעצמנו.

 

אנחנו אולי נשלם אז במחירים של נוחות, בטחון, והחרדה שבהליכה אל הלא נודע.

 

יחד עם זאת, המוכר והידוע לעיתים כבר לא מספיק טוב עבורנו ומה שנוכל להרוויח בבחירה החדשה הוא את הנאמנות והאמונה בעצמנו, את הערך העצמי שלנו ואת היכולת לסמוך על עצמנו כמי שיכולים להוביל את חיינו למקום שבאמת ראוי עבורנו.