החיים שלנו בסופו של יום מתרחשים במציאות כפי שהיא.
גורמים, סיבות ותוצאות, שלרוב שליטתנו עליהן מוגבלת ביותר, הן הכוחות וההתניות שמפעילים את המציאות שלנו ובתוכה עלינו לפעול.
יחד עם זאת המציאות הזו מעוררת בנו תחושות קשות ולעיתים אף בלתי נסבלות כמו למשל פחד מהלא נודע, כאב על אובדנים, שברים וחוסר אונים מול כוחות גדולים מאיתנו, אכזבה ממה שייחלנו לעצמנו ולא התממש ועוד.
כיוון שכך, החיים במציאות עצמה הופכים לעיתים לבלתי נסבלים עבורנו ועל כן הפיתוי ליצור לעצמנו מציאות אידאית אלטרנטיבית הוא פיתוי גדול.
כך למשל אם נקח לדוגמא את תופעת הדת.
רבים צפו שדווקא במאה ה21 עם הפיתוח העצום של הטכנולוגיה והחשיבה המדעית תלך ותפחת האמונה בדת ובעולמות עליונים.
עם זאת מחקרים מראים דווקא על התחזקות של תופעת הדתות באזורים נרחבים של העולם.
זוהי דוגמא בעיני להכרה בכך שהמציאות כפי שהיא עשוייה להיות כל כך בלתי נסבלת לאדם ברמה הרגשית כך שהוא חייב ליצור מציאות אידאית אלטרנטיבית שתרכך עבורו את האמת הקשה של הממשות – כמו הפגיעות שלנו למחלות, השבריריות הנפשית, עוולות וחוסר צדק חברתי, חרדות הנטישה, הזקנה על אתגריה וכמובן המוות המרחף מעלינו כחרב מרגע לידתנו.
המדע מבחינה זו למשל לא יכול לספק מענה לחרדת המוות והאפשרות של האדם להעלם בכל רגע מהעולם לתמיד וחוסר המשמעות והפשר שמותירה אחריה הכרה כזו.
האידאה של הדת לעומת זאת מציירת לאותו אדם חרד תמונה של אלוהים שנמצא למעלה ובכל רגע נתון ושומר ומגונן עליו.
היא מציירת עבורו גם עולם אלטרנטיבי חליפי לאחר המוות שבו הנשמה ממשיכה לחיות וכך מרככת את חרדת המוות וההעלמות.
את הקושי של אנשים עם חוסר הצדק והעוול שברמיסה של חזקים את החלשים בחברה פותרת הדת על ידי הצדק האלוהי שיעשה כביכול ״בעולם הבא״, סיפור שמרגיע את תחושת הזעם והתסכול אל מול העוול.
במידה דומה, כולנו מתוך הקושי שלנו לשאת את ׳המדבר של הממשי׳ ואת חוסר המשמעות של הקיום כפי שהוא, מאמצים לעצמנו סיפורים ואגדות ממש כמו לילדים על מנת להפוך את הקיום לנסבל יותר.
אם כך, למה לא לעודד אגדות כאלו ?
הבעיה והמחיר של אגדות ואידאות אלו שנועדו להחליף את המציאות עצמה הם בכך שבסופו של דבר הם מספקים לנו מפה מסולפת של המציאות.
כאשר אנחנו מסתובבים בשטח, כל שטח שהוא, עם מפה שלא קשורה לשטח עצמו הרי שבמוקדם או במאוחר נתקל בקירות, ניפול לבורות ונגיע למבוי סתום שמשקף את חוסר ההתאמה בין המפה האידאית ובין המציאות עצמה.
מחיר נוסף של יצירת המציאות האידאית האלטרנטיבית היא החלשה של היכולת שלנו לשאת רגשות בוערים ולצמוח מתוכם.
כך כל תחושה של חרדה, זעם, כאב או אשמה למשל במקום להיות מתועלים לפעולה יוצרת ומשנת מציאות יתמוססו בתוך הנחמה האידאית שתייתר את ההתמודדות שלנו עם עצמנו וגדילתנו כתוצאה מכך.
מעבר לכך, עמדתנו במצב כזה כלפי המציאות תהפוך להיות עמדה של בקורת שכל תמציתה הוא ״אילו רק היה קורה מה שאמור היה לקרות..״
התלונה שלנו כלפי המציאות שאינה מתנהלת על פי המפה האידאית שלנו תיצור עמדה של קרבנות וחיי אשליה מוחלשים לגבי האופן בו הדברים מתנהלים באמת.
מנסיוני כמטפל הרי שרבים ממשברי החיים איתם מגיעים אנשים לטיפול נבעו בדיוק מ׳תאונות מציאות׳ שבה אנשים ניווטו את חייהם על פי מפה אידאית כלשהי וההתרסקות הבלתי נמנעת אל קרקע המציאות יצרה שבר שבו ביקשו לטפל.
יחד עם זאת נקודת השבר הזו שבה נקרעת לרסיסים המפה האידאית שהחזקנו בתוכנו היא הזדמנות אמיתית לתהליך התבגרות אמיתי.
היכולת שלנו לקבל אז את המציאות במלוא ממשותה ולהתמודד עם כל הרגשות הבוערים שהיא מעוררת יכולה להעצים אותנו.
נוכל אז למצוא דרכים חדשות ויצירתיות לחיות את חיינו בהתאמה עם הממשות ומבלי לברוח לאגדות שונות בכל פעם שבה נרגיש את הקרקע בוערת מתחת לרגלינו.
