ישנן צורות שונות להתמכרות, חלקן נורמטיביות ומקובלות וחלקן פחות.
אחת ההתמכרויות הנורמטיביות שלא מרבים להאיר אותה ככזו היא ההתמכרות לכח.
התמכרות לכח היא כל צורה של אגירת כח ושליטה בצורה של כסף, כח פוליטי, ושליטה בבני אדם אחרים.
התמכרות לכח היא סוג של מפלט והדחקה של פגיעות רגשית, כאבי חיים והפחד מפני הסופיות.
כיוון שהתמכרות לכח בחברות רבות מתוגמלת ומעודדת כ״חיובית״ אפשר לראות כיצד אנשי צבא כוחניים, פוליטקאים עריצים תאבי שליטה או טייקונים אגרני כח הופכים להיות מודל נערץ ומשליטים תרבות של הערצה לכח.
ואכן, בשכבות רבות הכח נתפס כמעין פתרון קסם לשבירות של הגוף, למשברי היום יום ולפגיעות האנושית.
לא תמיד אנחנו מסכימים לראות שהכח, השליטה או כל ההון שבעולם לא יכולים ׳להציל׳ באמת אף אחד מגורלו כבן אדם פגיע ובן תמותה.
ההיפך הוא הנכון, ההתמכרות לאגירת כח רק מוחקת את הביטוי האנושי האותנטי שלנו ומדחיקה כל ביטוי רגשי שיכול לבטא גם חולשה.
בישראל המיתוס של היהודי הנרדף וטראומת ההשמדה של העם גורמת בציבורים רבים לעודד עוד יותר את תרבות הכח כפתרון לחוסר האונים ההסטורי.
כמו כל התמכרות, הכמות הנאגרת של כח/כסף/שליטה אף פעם לא מספיקה והתכלית הופכת להיות עוד ועוד כיסויי הגנה מפני השכבה הרגישה של החיות הפגיעה שבנו.
וכמו כל התמכרות, הריפוי לא יכול להתחיל עד שלא תהיה הכרה בכך שמתחת לתרבות הכח ישנם פחדים, כאבים, פגיעות וחוסר אונים ואולי גם בושה בכל אלו.
רק הסכמה לחוות מחדש את כל התחושות הללו יאפשר לנו לגשת אל הכח כמה שהוא באמת – כלי חיוני לתמרן ולתפקד בעולם הזה אך לא כזה שיכול להחליף את החוויה, הרגישות והאמת כמו גם את הפגיעות האנושית, המוגבלות והסופיות שלנו כיצורים חיים.
