אחת התחושות הקשות והמפחידות ביותר שאדם יכול להרגיש היא תחושת ה״מוות בחיים״.
לא במקרה האיום הגדול ביותר של ארגוני פשיעה כדי להטיל את אימתם ולהבטיח ציות הוא האיום הנוראי מכל לקבור אדם בעודו חי.
תחושת המוות הנפשי יכולה להופיע באופנים שונים.
כבר מילדות דרכם של ילדים להתריע על ירידה בתחושת החיות שלהם היא באמירה השגורה ״משעמם לי״.
למרות שהתגובה הראשונית שלנו בעולם המבוגרים לתלונה הזו של ילדים היא לפטור אותה ב״להעסיק״ את הילד הרי שלפני מספר שנים פורסם מחקר שמבקש להתייחס ברצינות לתלונה הזו.
השעמום או הירידה בתחושת החיות, כאשר לא מטופלים, יכולים להתפתח בבגרות למצוקה שתתבטא בדכאון, ירידה בערך העצמי, ריקנות, אובדן תחושת משמעות ותחושת מוות נפשי.
פעמים רבות אנשים אינם מודעים לתחושת המוות הנפשי המלווה אותם ומנסים ״להחיות״ את עצמם באופנים שונים.
אלו יכולים להיות פעילויות מהנות ולא מזיקות כמו ספורט אקסטרים, נסיעה לארץ רחוקה, שינוי בצורת החיים או כל פעולה אחרת שמכניסה חיות וכיף לשגרת החיים.
לעיתים תחושת המוות הנפשי כה גדולה שאנשים בוחרים להסתכן גם בפעולות אימפולסיביות ומסוכנות כדי להחזיר לעצמם באופן נואש את תחושת החיות ולהמנע מחוויית מוות בתוך החיים.
כך למשל ניהול רומן מחוץ לנישואין, התגרות ברשויות החוק או התפרצויות ו״הסתבכות״ בריבים ודרמות – הכל כדי לעורר מחדש את תחושת החיות.
למתבונן מהצד התנהגות כזו עשויה להראות כלא מובנת ולא ראציונלית בעליל.
כך למשל בשנות התשעים רבים תהו מדוע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון הכניס עצמו לסיטואציה של קשר מיני שבעיניו היה חסר משמעות, שבגללו נאלץ לשקר לסנט של ארצות הברית ולסכן את כל הקריירה העצומה שבנה.
חוסר ההבנה הזה נובע מכך שאנחנו לא מביאים בחשבון את ההתנהגות של אדם שמאבד את תחושת החיות שלו ומתוך חרדה מה״מוות שבתוך החיים״ יעשה את הכל על מנת לחוות ולו לרגע תחושת חיות.
מתוך כך נוכל להבין שאחד ה׳פתרונות׳ הלעיתים נואשים שמאמצים לעצמם אנשים החווים תחושת מוות נפשי בנסיון להחיות את עצמם הוא ההתמכרות.
עם כל הכאב והבושה הכרוכה בכך, רבים מתארים את הרגעים בהם הם מתמסרים להתמכרות כרגעים בהם תחושת החיות שלהם היא הגדולה ביותר.
ה״תחרות״ של הריגוש אז עם רגעי השגרה היום יומית אינה אפשרית ומכאן גם עולה הצורך להעלות יותר ויותר את מינון ההתמכרות והצריכה של ה״חמצן היקר״ שמספקת אותה התמכרות.
קושי מרכזי שעולה בהתנהגות ההתמכרותית הוא המעגל האכזרי שנוצר שבו ככל שאנו נסוגים מחיי היום יום אל עולם הפנטזיה ההתמכרותית כך נלך ונעשה חלשים יותר ונזניח את ההשקעה בעולמנו הממשי.
יכולת ההתמודדות שלנו אז עם אתגרי העולם הממשי תחלש, וכתוצאה מכך נחווה יותר כשלונות ופידבק שלילי בעולם הממשי שדורש מאיתנו השקעת אנרגיה על מנת להצליח.
כך נוצר המעגל השלילי שבו העולם הממשי משקף לנו מציאות שאנו פחות ופחות מעוניינים לראות, מה שיגרום לנו לסגת עוד יותר אל העולם הפנטזיוני חסר הכאב ועשיר העונג של ההתמכרות וחוזר חלילה.
כאשר המעגל הזה מתעצם נוצר שבר בין העולם הפנימי שלנו ובין העולם החיצוני ולעיתים רק ארוע קיצוני ימחיש ויחצין את השבר כלפי חוץ.
לעיתים אנשים רבים ׳סוחבים׳ שנים את הפיצול בין עולמם הפנימי שמתמסר להתמכרות והעולם חיצוני שבו הם מתפקדים ללא רצון אמיתי או תשוקה.
זה עשוי להיות תפקוד חיצוני ״מוצלח״ מבחינת החברה אך ריק מתחושה של מימוש, הנאה והגשמה עצמית עבור האדם עצמו.
הדרך לשבור את מעגל ההתמכרות היא להסכים לחזור אל הזירה הממשית ולחוות את הכאב של היות בעולם הממשי.
רק הסכמה שלנו לוותר על האחיזה באשליית ההתמכרות ומעבר דרך הרגשות הבוערים של היום יום שלנו תאפשר לנו לשוב למצוא את תחושת החיות, החיוניות והמשמעות שלנו בתוך העולם הממשי עצמו, ללא צורך לברוח אל מאורת ההתמכרות הנסתרת שיצרנו.
