החרדה מתחושת דחייה עשוייה פעמים רבות לצמצם עד מאד את חופש הפעולה שלנו מלעשות את מה שאנחנו באמת רוצים.
הפחד להדחות עשוי ממש לשתק אותנו ולגרום לנו להמנע מלבטא את עצמנו באופן אותנטי ולחתור אל עבר המטרות שלנו.
אז מהו המקור של אותו פחד עמוק זה?
מראשית חיינו תחושת הערך והבטחון שלנו במי שאנחנו היתה תלויה באישור שקיבלנו מהסביבה הקרובה לנו – האם והאב.
נדירים המקרים בהם אדם נולד עם סמכות פנימית ובטחון עצמי מבלי שאלו נבנים על ידי אישור ותיקוף רציפים מהסביבה הקרובה שלו.
כאשר האישור לתחושות, לצרכים ולרגשות שלנו מתקבלים באופן נדיב הרי שנפנים את האישור הזה וכך תבנה בתוכנו אותה סמכות פנימית, אותה יכולת ׳מנהיגות׳ עצמית להנהיג את חיינו ולנווט בעצמנו את הדרך.
הסמכות העצמית מאפשרת לאדם לאשר את עצמו ואת עולמו הפנימי ולהעניק את האישור והתוקף הזה גם לסובבים אותו – משפחה, חברים, קולגות עבודה ואנשים קרובים אחרים.
יחד עם זאת כאשר אדם גדל מבלי תחושת אישור ותיקוף למי שהוא, האדם יתקשה אז לסמוך על עצמו לצורך תחושת ערך, בטחון ואמון ברגשות, המחשבות והצרכים שלו.
המצב אף עשוי להחריף אם במקום אישור ותיקוף האדם יחווה בראשית חייו בקורת, שיפוט וניכור כלפי מי שהוא.
במקרים אחרים את האישור והתיקוף יחליפו הצורך של ההורים לקבל תיקוף ואישור מהילד לעצמיות שלהם עצמם.
במקרים אלו הילד לא יבנה לעצמו סמכות פנימית מתוך עצמו.
אדם זה בהתבגרותו יחפש בכל עת אישור חיצוני לערכו ועולמו הפנימי.
לשם כך הוא ימהר לרצות את האחרים לפני שיעז לבטא את רצונו שלו עצמו באופן אותנטי.
זאת היות ובעיניו – התנאי למימוש רצונו הוא אישור הרצון הזה על ידי האחר.
את האישור הזה ינסה האדם לעיתים להשיג על ידי ריצוי, הקטנה עצמית ואפילו התבטלות.
לעיתים התגובה לצורך האינסופי בריצוי לשם קבלת אישור מהאחר תהיה דווקא התרחקות מהאחרים על מנת שלא ליפול כל פעם מחדש לתפקיד ״המשרת״ במערכות יחסים.
ההקדמה הזו נועדה להבהיר את הרקע שעל גבו מתפתח הפחד מדחייה.
כאשר אדם שלא הפנים את היכולת לאשר את עצמו מגיע להקשרות משמעותית כלשהי עם מישהו אחר הרי שבאופן מיידי ובלתי מודע כמעט הוא ילהק
את האחר הזה כ״דמות מאשרת״.
דמות מאשרת היא כל דמות שאנו מייחסים לה ׳סמכות׳ לקבוע את הערך והתיקוף של מי שאנחנו.
דמות הסמכות המאשרת הזו מחליפה בדרמה הפנימית שלנו את אותו הורה שבעבר לא הצליח לאשר אותנו.
מכאן שכאשר אנו חווים דחייה, כלומר חוסר אישור מהדמות המאשרת שליהקנו לעצמנו, הרי שנ
חווה אז עלבון, בושה והשפלה, ממש כמו הילד שנשא את עיניו לאישור ואהבת אימו ולא קיבל אותה.
הדחייה לכן נחווית כרה-טראומטי זה, כחוויה מחדש של חוסר היענות בסיסית מהילדות המוקדמת.
זו יכולה להיות דחייה מבן או בת זוג, דחייה במקום עבודה, דחייה של לקוח או אפילו תסכול מהמציאות עצמה כשזו ״לא זורמת איתנו״.
ההתמודדות לכן עם פחד מדחייה היא התמודדות מורכבת ותהליכית.
הצעד הראשון בהתמודדות עם פחד מדחייה הוא הזיהוי של סיטואציות הדחייה ונסיון להתבונן עליה בלי שיפוט או בקורת.
המשמעות היא לאפשר ברגעים של הדחייה לכאב, לעלבון ולהשפלה להציף את התודעה שלנו אך מבלי לטבוע בכאב הנפשי הזה.
ההכלה של הרגשות הללו תאפשר לנו להמשיך להיות מחוברים רגשית ויחד עם זאת לתת פירוש נכון להצפה הזו.
מתוך כך נצליח לחבק את הילד הפנימי ובכך דווקא לתת לו את האישור להיותו אהוב, גם כאשר הוא נדחה מבחוץ.
ככל שנצליח לתרגל לאורך זמן את הקבלה הפנימית והחיבוק של מי שאנחנו ברגעי הדחייה הללו כך נצליח לשקם בתוכנו את יכולת האישור הפנימי ולבנות סמכות פנימית עמוקה.
גם ההבנה והתגובה שלנו למצבי הדחייה החיצונים ישתנו.
כאשר נפסיק ללהק את האחר שמולנו ׳כדמות סמכות מאשרת׳ נוכל לראות שהדחייה מספרת למעשה את הסיפור של האדם שמולנו
ולא את סיפורנו שלנו.
במצבי דחייה, ברוב המוחלט של המקרים, האדם שדוחה למעשה מספר לנו שיש לו צרכים מסויימים שלדעתו אנחנו לא יכולים לענות עליהם.
במצב זה במקום להעלב ולקרוס פנימה נוכל לבחון האם בכל זאת ישנה צורה שבה נוכל לענות על צרכיו של האחר (שלא על חשבון הצרכים שלנו).
במידה ויסתבר לנו שלא נוכל להיענות לצרכים של האחר נוכל במקרה זה להפרד ממנו בכבוד והבנה.
הברור הנקי הזה יתאפשר לנו כיוון שמרגע שאנחנו עצמנו הופכים לסמכות הפנימית המאשרת הרי שאיננו תלויים עוד באחר שמולנו לצורך כך.
במצבים אלו נפסיק אז לקחת את הדחייה ״באופן אישי״.
על מנת להבין את העוצמה של
האישור בחיינו די בכך שנביט בקרבה המילולית בין המילה אישור ובין המילה אושר.
במובן מסויים הלמידה של יכולת נתינת האישור הפנימי לעצמנו פרושה לקחת אחריות על תחושת האושר העמוקה שלנו, מבלי לתלות את תחושת האושר הזו באחר, האחר ״שאמור לאשר אותנו״.
