"התהליך הטיפולי מבקש פעמים רבות להתערב במצב זה בו חיי הפנטזיה של האדם מנותקים מעולם המציאות שלו."
מאת: אסף לב
מבחינה התפתחותית, תחילת חיי הנפש שלנו מאופיינת בפנטזיות שמבטאות את הצרכים הכי בסיסים שלנו.
לדוגמא, מחקרים מראים שכאשר תינוק לא רואה את אמו לרגע, הוא לא יכול להכיל את החרדה והתסכול ומפנטז את נוכחותה כפיצוי והרגעה.
הפנטזיה שלנו יכולה להתפתח בשני ערוצים שונים, בהתאם לתנאי הסביבה בתוכה גדלנו.
כאשר אנחנו גדלים בתוך סביבה מעריכה, מגיבה, מכבדת ואמפטית הרי שערוץ הפנטזיה שלנו יפרוץ את דרכו אל תוך המציאות.
הפנטזיה תהפוך אז למעיין המשאלות שלנו והחיים יהיו רצף של הגשמות של המשאלות הללו.
בהינתן דימוי עצמי יציב וחזק, כשלונן של המשאלות שלנו לבוא לידי ביטוי בממשות לא יעצור אותנו.
כשלון דווקא יעודד אותנו לחשוב ולמצוא דרכים נוספות בהן הרצון שלנו יוכל להתממש ולהתגשם ביום יום.
חווית החיים של אדם כזה תהיה אז שמחה והחיים יחוו כהרפתקאה שראוי לחיות למענה.
הפנטזיה של האדם הזה תתבגר ותבשיל לדמיון שמתממש בתוך העולם עצמו.
אפשר לראות את הדמיון כערוץ וגשר שמחברים את עולם הפנטזיה הפנימי שלנו אל עולם המציאות.
לעומת זאת, אצל אדם שגדל בסביבה שבה אין היענות לצרכיו הבסיסים, סביבה אטומה, דוחה או פוגענית באופן כלשהו, הרי שהעולם של הפנטזיה יתנתק מהעולם המציאותי כדי להגן מפגיעה, עלבון ודחייה.
אדם כזה במצב הקיצוני של הדברים יחווה תחושת עצב ודכאון תמידיים ולא ממש יבין למה.
העולם יחווה בעיניו כבנאלי, משעמם, כאוסף של מטלות ומשימות אין סופיות, אפילו כעול.
את עולם הפנטזיות שלו יחייה האדם הזה במנותק לגמרי מחיי היום יום שלו – בחלומות, בהזיות בהקיץ או בסימפטומים גופניים או נפשיים שונים.
תופעה נוספת שיכולה לאפיין פנטזיות מודחקות היא ההתמכרות.
זאת כיוון שהאדרנלין ותחושת החיות בפעולה ההתמכרותית מפצה לכאורה על העדר החיות של היום יום.
הוא לא יחווה את עצמו כחלק מהחברה סביבו, וירגיש את עצמו פסיבי ונשלט על ידי רצונותיהם ומשאלותיהם של אנשים אחרים.
הוא יחווה בדידות.
הוא יתקשה באמת לדעת מה הוא רוצה, מרגיש וחושב, גם אם ישאלו אותו על כך בכנות.
בהתאם לכך הוא גם יתקשה לקבל החלטות ולהרגיש שהוא זה שמוביל את חייו.
הוא לא יוכל לחוות אוטנטיות ביום יום שלו ולכן ירגיש שלא משנה היכן הוא נמצא, תמיד ההתרחשות ׳המעניינת באמת׳ תתרחש במקום אחר.
הוא תמיד יחווה בעקבות זאת פחד מהחמצה, החמצה של החיים שלו עצמם.
אם נדמה לסרט את חייהם של מי שמממש בעולם את הדמיון שלו לעומת מי שנעול בעולם הפנטזיה, הרי שהסרט של חיי הדמיון עשירים בצבעים, ארועים ומנגינות.
לעומת זאת הסרט של חיי הפנטזיה המפוצלים הוא סרט אילם, בשחור לבן, צפוי ומונוטוני.
התהליך הטיפולי מבקש פעמים רבות להתערב במצב זה בו חיי הפנטזיה של האדם מנותקים מעולם המציאות שלו.
האדם יוכל להבין אז שמקור העניין והערך לא באמת נמצא אי שם בחוץ אלא בתוך תוכו.
הוא יפסיק להאשים את עצמו בהיותו ״אדם משעמם״ או ״לא מקורי״.
במקום זאת הוא יחפש ליצור את התנאים שבהם העולם הפנימי שלו ימצא את הערוץ לבוא לידי ביטוי, להרגיש חי.
זו יכולה להיות מערכת יחסים חדשה, סביבה חדשה או פעילויות שקודם לכן נמנעו ממנו.
באותה מידה העבודה של חידוש הנביעה הפנימית תדרוש מאיתנו להפרד ממקומות פוגעניים, מקטינים וחסרי השראה עבורנו.
יצירת התנאים בתהליך העבודה לנביעה, צמיחה והתפתחות העצמי יאפשרו לנו לקחת אחריות מלאה על החיים שלנו ועל הזכות שלנו לקבל את מקומנו בעולם הזה.
