הסיטואציה הקשה שבה החברה הישראלית מגיעה לסכנה קיומית – מבפנים ומבחוץ – לא מאפשרת שלא לחשוב על הגורמים שהובילו את החברה שלנו להתנגש לתוך קרחון וליצור סכנה ממשית להמשך קיומה.
אחד התנאים המרכזיים שאפשרו את ההפקרות הזו היא כמובן ההנהגה.
במקומות שונים בעולם כיום אנחנו רואים כיצד הסדר העולמי משתנה באופן מדהים על ידי אינדוידואלים שמכונים גם ״מנהיגים כריזמטיים״
כמו פוטין ברוסיה,טראמפ בארצות הברית, פטרו בקולומביה, מדורו בוונצואלה, ג׳ינפינג בסין ועוד דוגמאות.
המשותף לכל אלו הוא כפיית ״סיפור גדול״ כלשהו על הציבור שלהם כביכול ״למען העם״.
ה״סיפור הגדול״ הזה יכול להיות אידיאולוגיה כמו קומוניזם, דת כמו יהדות נצרות או אסלאם, מיתוסים שונים כמו מיתוס על עליונות אתנית של קבוצה אחת על אחרת וכן הלאה.
מטרת הסיפורים הללו היא להעצים את ה״מנהיג״ עצמו על ידי הצגתו כמתווך הגדול בין ה״עם״ ובין הסיפור הגדול שאותו הוא משווק להם.
המנהיג הזה בעצם משמש ככהן הגדול של הסיפור שהוא משווק והוא נעזר בסוכנים חברתיים שונים כמו עיתונאים, מחנכים, פוליטיקאים ואפילו אמנים כדי לשעתק עוד ועוד את הסיפור הזה.
כדי להבחין את הדמויות הכוזבות הללו ממנהיגים אמיתיים נכון בעיני לקרוא לאנשים אלו שליטים ולא מנהיגים.
זאת כיוון שהסיפור שהם מוכרים, גם אם לכאורה ׳דמוקרטי׳ (כלומר לאחר שיווק מוצלח של הסיפור בקרב ההמון) הרי שהסיפור הזה מטרתו להשליט את מרות השליט וקבוצתו על ההמונים.
במובן זה השליט הוא סוג של ג׳וקר או ליצן שיודע ללהטט באמצעות הסיפור וכמו לכשף את ההמון לשרת את גחמותיו האישיות.
לעומת זאת מנהיג בשונה משליט הוא מי שמאפשר לכל אחד מהקהילה לגלות ולספר את הסיפור הייחודי שלו.
היחודיות והאותנטיות שבה האדם עצמו יכול לספר את הסיפור שלו היא ההכרה שהאדם יבחר אז את הסיפור שיעזור לו לקבל את עצמו, להעריך את עצמו ולאהוב את עצמו בדיוק כפי שהוא.
באופן זה האדם יחייה את חייו כגיבור הסיפור שלו במקום כניצב חיוור ב״סיפור הגדול״ או ה״אידאל״ של מישהו אחר.
אדם ששלם יותר עם עצמו יהיה
גם נדיב ומקבל יותר כלפי האחרים סביבו.
כאמור המטרה של השליטים בהפצת ׳סיפורים גדולים׳ היא בשעבוד של המוני אדם לצרכים הייחודיים של אותם שליטים.
אך למה בעצם אנחנו זקוקים בכלל לסיפור?
הסיפור מאפשר לנו לארגן את כל הגירויים, התחושות המחשבות והרגשות שלנו לכדי יחידה אחת שברמה העמוקה ביותר שלה מחוללת את הזהות שלנו כבני אדם.
הסיפור עוזר לנו להרגיש משמעות, מובן וערך והוא עוזר לנו להכיל עוצמות רגשיות כמו חרדה או כאב בכך שנותן להם מובן.
יחד עם זאת זרמים של התפתחות רוחנית במזרח כמו הזן בודהיזם למשל מזמינים אותנו לתרגל מידי פעם את היכולת שלנו לשחרר את הסיפור שאנחנו מספרים ולנסות להיות עם הדברים כפי שהם מתרחשים.
במובן מסויים ה״תראפיה״ שהזן בודהיזם מציעה היא פרוק ״הסיפורים הגדולים״ שהותננו אליהם פעמים רבות.
הפרוק הזה מאפשר לנו גם להבין שבסופו של דבר ״הכל סיפור״ ולהרחיב את הפרספקטיווה שלנו וגם מעודד אותנו לספר את הסיפור הייחודי והאותנטי שלנו.
לסיכום, אם נחזור למציאות הלא פשוטה בה אנו עומדים כיום, חלק מהמשבר הגדול שנחשף בחברה הישראלית הוא ההתנפצות של הסיפור הגדול שסיפרו לנו על מיתוס ״הבטחון״ ו״העוצמה היהודית״.
עם ההתנפצות הכואבת של המיתוס הזה גם נופץ האמון במי שחשבנו מנהיגים אך הסתברו כשליטים או ליצנים שמוכרים להמונים סיפורים, מיתוסים ו״קונספציות״ רק כדי להעצים את עצמם וסביבתם.
דווקא המשבר הגדול והנורא הזה הוא הזדמנות להתפכח מה״סיפורים הגדולים״ והאידיאולוגיות הבומבסטיות ולגלות ולהעיז לספר את הסיפור שלנו בעצמנו.
זאת כיוון שאת הסיפור הזה של מי שאנחנו באמת אף אחד אחר לא יכול לספר במקומנו.
