קליניקה אונליין

טיפול באמצעות מפגשי וידאו

על הגדרה עצמית או ׳איך להפסיק להכניס את עצמנו לקופסאות של מישהו אחר׳?

אז מי אני?

לכאורה שאלה מתחכמת, ״פילוסופית״, מיותרת ונדושה, אפילו מושא ללעג.

״אני זה אני, מה זאת אומרת?״

האמת היא שלא רק שהשאלה הזו רלוונטית אלא שהיא נשאלת בשקט בשקט בתוכנו בכל רגע מיום שנולדנו.

אנחנו מביטים בעיניה של אימנו ושואלים אותה ואת עצמנו – אז אני ילד טוב או רע, יפה או לא, חכם או טיפש, מעניין או משעמם?

מרגע התפתחותנו אין לנו שום מקור ידיעה על מי שאנחנו מעבר למראה שבעיניים של מי שנמצא לידינו.

המראה הזו הופכת למעיין יצוג מנטלי בתוכנו שיכול להשתנות עם הזמן או להשאר בדמות ההורים והסביבה שעיצבה אותו מהתחלה.

רובנו שמים את השאלה הזו של מי אני על ״מצב שקט״ ברובד הלא מודע.

במקרה כזה רק ארועים מטלטלים או משברי עומק בחיים מגיעים לשכבה הזו של שאלת האני ויוצרים משבר שאנו מכנים ״משבר זהות״.

משבר הזהות נוצר בגלל ההדחקה של השאלה העתיקה וכנראה החשובה מכולן ״מי אני״.

כאשר היא מפתיעה אותנו באמצע החיים היא מבהילה כי אולי אנחנו לא יכולים לשלוף תשובה חדה ומהירה כפי שהיינו רוצים.

מהצד השני, כל מסע עומק של התפתחות וצמיחה מגיע בשלב מסויים אל עומק שאלת הזהות שלנו ברובדיה השונים.

אז למה אנו חוששים כל כך משאלת הזהות של ׳מי אני׳?

סיבה אחת מרכזית לחשש משאלת הזהות קשורה בערך העצמי ובדימוי העצמי שלנו.

הערך העצמי שלנו נגזר פעמים רבות כפי שהסברנו מתמונת דימוי עצמי של הזהות האידאלית שלנו כפי שגדלנו עליה או ציירנו לעצמנו.

החקירה של השאלה ׳מי אני׳ עשויה לסדוק את המראה המוכרת והטובה הזו ולטלטל את קרקעית הזהות שלנו.

טלטלה כזו, כמו כל רעידת אדמה, מעוררת חרדה.

סיבה שניה לחשש מהשאלה ׳מי אני׳ היא קבוצות הזהות שאנו שייכים אליהן.

באופן מודע ולעיתים לא מודע אנחנו חתומים על שרשרת הסכמי זהות עם הסביבה שלנו, הסכמים שמתחזקים יום יום את הזהות הזו שלנו.

כך ברמה הפשוטה ביותר, אדם שזהותו המקצועית היא עורך דין קם בבוקר והולך למשרד עורכי הדין שבו הוא עובד, שופט קם בבוקר וצועד אל לשכת השופט בבית המשפט, רופא מגיע אל בית החולים, השוטר אל תחנת המשטרה וכו.

ההסכם של כל אדם כזה עם סביבת הזהות המקצועית שלו היא שהוא מבחינתו מתחזק את הזהות המקצועית שלו, משנן את הכללים, פועל על פי ההנחיות ומתנהג בהתאם לתפקיד. במקביל לכך, הסביבה המקצועית שלו מבחינתה ממשיכה להתייחס אל מעמדו ולתגמל אותו בהתאם לזהות המקצועית אותה הוא עוטה על עצמו.

אך לצורך הנושא נשאל מה קורה אם יום אחד מכל סיבה שהיא מחליט אותו שוטר, שופט, רופא, או עורך דין שהם לא ממש רוצים יותר לגלם את הדמות שלקחו על עצמם שיועדה להם בתאטרון הזהויות המקצועיות?

מה אם הם מגלים שאולי הזהות המקצועית אותה הם שיננו לעצמם יום יום והתנהגו בהתאם אינה מדברת יותר אל גרעין העצמי הפנימי שלהם?

הקושי ביכולת לשינוי כזה קשורה בלחץ שמופעל על ידי סביבת הזהות של האדם בצורת ההון הפיזי והסימבולי שלו זוכה האדם בתמורה להמשך שימור הזהות הזו.

מעבר לתגמול הכלכלי שטמון בהשתתפות בתאטרון הזהויות המקצועי ישנו הון סימבולי של מעמד, כבוד, ויחס אליו זוכה האדם המזוהה עם זהות מקצועית מסויימת.

הסכנה לאובדן ההון הזה – הפיסי והסימבולי – מדרבן אותנו לשמר ולתחזק את הזהות המקצועית שלנו גם כאשר היא כבר אינה תואמת את זהות העצמי הפנימי שלנו.

אובדן ההון הסימבולי הזה קשור גם פעמים רבות בשימורה של זהות דתית, משפחתית, זוגית, מינית ואפילו לאומית פוליטית.

החשש הוא שעצם העלאת הספק בקול רם בהשתייכותנו למעגל זהות מסויים עשוי לעלות לנו בנישול ההון הסימבולי שכאמור נלווה לזהות זו.

מכאן ברור מדוע שאלת הזהות של מי אני כל כל מאיימת לפרק מגדל קלפים שלם של סדר אישי וחברתי ולכן לרוב מודחקת או מוצגת כראויה ללעג ולעיתים השתקה.

כך פעמים רבות מתוייגים אנשים העוסקים בשאלות זהות על כל גווניהם כ׳הזויים׳, ׳תמהוניים׳, ׳מחפשים את עצמם׳, ׳אבודים׳ וכו.

מכאן גם עולה שאם הזהות האמיתית שלנו היא יותר כמו נביעה של מיים או זרימת נהר הרי שהזהות שאנו מאמצים ומציגים החוצה בתאטרון הזהויות של חיינו היא לכאורה מוצקה ויציבה.

הניגוד בין הנזילות של זהותנו הפנימית ובין המוצקות של הזהות המוצגת שלנו לה אנו נדרשים יוצרת מתח מתמיד.

תחזוק ושימור של הזהות המוצגת שלנו החוצה היא עבודה לכל דבר, שבאופן נפוץ נעשית ברמה הלא מודעת יום יום.

לתהליך פסיכותרפיה אנחנו מגיעים פעמים רבות כאשר נוצר סדק בחומת הזהות המוצגת שלנו ואז השאלה של מי אני ברמה הפנימית עולה במלוא עוצמתה.

בניגוד לסביבה החיצונית, בתהליך הפסיכותרפיה אנחנו מכבדים את שאלת הזהות של העצמי.

פעמים רבות המשבר בשאלת הזהות האישית מאפשר לחוות חופש שאותו לא חווינו כל חיינו, החופש לבחור ולשאול מחדש איזו דמות חברתית היינו רוצים לעטות על עצמנו.
תחושת המשבר עשויה דווקא לתת לנו את האומץ להשתחרר ממאזן האימה של נישול מאותו הון פיסי וסימבולי שגרם לנו לתחזק זהות קודמת, גם כשזו כבר לא הדהדה את האני הפנימי העמוק שלנו.

חיבור אז מחדש לתחושת אני אותנטית וחיה תאפשר לנו מרחב תנועה ויצירתיות בעולם שלא חווינו קודם לכן תחת קליפת הזהות שהמשבר השיל מעלינו.

השארו מעודכנים!

הרשמו לניוזלטר על מנת לקבל עדכון למייל בכל פעם שעולה כתבה חדשה לבלוג!

מאמרים נוספים...

דילוג לתוכן