״ כל אדם, לכל אורך חייו מרגע לידתו ועד מותו, עושה את הכי טוב שביכולתו עבור עצמו בנסיבות חייו הנתונות לו״
מאת: אסף לב
לכל אורך השנים שאני עובד כמטפל עם אנשים במצבי משבר, מצוקה וסבל אחת התופעות שאני רואה שחוזרת שוב ושוב היא תחושת ההאשמה העצמית.
משפטים שחוזרים בהקשר זה הם ״ אילו רק הייתי נוהג כך ולא אחרת… ״ או אם רק משהו אחר היה קורה באותו רגע..״ ועוד משפטים שמנסים לדמיין את שינוי הנתונים בעבר, אם זו ההתנהגות שלנו ואם אלו נתונים חיצוניים בעולם.
האמירות הללו מובילות לתחושה של האשמה וגינוי עצמי.
ההנחה שביסוד האמירות הללו וההאשמה העצמית היא שבהתנהגות ׳נכונה׳ או בנסיבות ׳הנכונות׳ הסבל יכול היה להמנע.
יסוד ההנחה או האמונה הזו היא בילדות המוקדמת שלנו.
הפחד הגדול ביותר שלנו כילדים ( ולעתים קרובות גם מבוגרים) הוא הפחד שהעולם הוא כל כך גדול ורווי בכוחות בלתי נשלטים כך שברגע אחד נוכל לאבד את השליטה על חיינו.
זו גם הסיבה בזמנים קדומים יותר להמצאת האלים והקרבת הקרבנות שיירצו את אותם אלים כך שבאופן מסויים לאדם תהיה תחושת שליטה, דרך הקשר עם האל, על הכוחות הבלתי נשלטים שסביבו.
גם ה׳חטא הקדמון׳ בנצרות וביהדות (גרוש כן העדן) למעשה הומצא כדי לתת לאדם את תחושת השליטה המדומה על הסבל שלו כך שאם לא היה חוטא לא היה סובל..
ההגיון של מנגנון ההאשמה העצמית הוא כזה:
כיוון שהאדם סובל בעולם בכל מקרה מחוסר הוודאות ושרירות הכוחות סביבו, הרי שברגע שיאמין שיש סיבה לסבל שלו באותו חטא קדמון הרי שלפחות תאורטית, באם יחזור בתשובה ויכה על חטא הרי שהאל ישמע את הוידוי שלו ויסיר מעליו את הסבל, אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא.
הסיפור ׳המשפט׳ של פרנץ קפקא חוזר אל תאור תחושת החטא הקדמון שנטועה באדם המערבי.
בסיפור הזה אדם מגיע למשפט שבו הוא מואשם במשהו אך אין לו שום דרך להבין במה בעצם הוא אשם.
כך אנו, בוגרי המסורת של העולם המערבי וגם החילוניים שביננו, חדורים בתודעתנו בתודעת החטא הקדמון וכך כל סבל שאנו נתקלים בו גורם לנו לחשוב איפה טעינו ובמה אשמנו ש״מגיע לנו״ העונש בדמות הסבל הזה.
ברגע שאנחנו מספרים לעצמנו שלו רק היינו נוהגים אחרת היה נמנע הסבל, אנחנו משתלטים לכאורה על תחושת חוסר האונים וחווים שוב שליטה.
ואולם, הנסיונות לייצר שליטה על הבלתי נשלט ( הסבל ) הוא בעצמו גורם לסבל מסוג אחר.
פרויד, ממציא התורה הפסיכואנליטית, הבחין בין שני סוגים של סבל.
הסבל האחד הוא הסבל הקיומי, סבל שנובע מהחיים כפי טבעם כמו מחלות, עוני, מצוקות רגשיות, דיכוי, מגפות, אלימות, מוות ועוד.
חשוב לציין שהסבל הבלתי נמנע הוא מנקודת מבטו של האינדוידואל וברמה חברתית בהחלט יכולים להיעשות פעולות שיכולות לצמצם את הסבל הקיומי הזה.
כך למשל הקטנת אי השוויון בכלכלה היא פעולה שחברה יכולה לעשות על מנת להקטין את הסבל מרעב.
דוגמא נוספת היא למשל בטחון רפואי וסוציאלי לכל אזרח שהיא פעולה שיכולה להקטין את הפחד מהלא נודע ולהפחית סבל ממחלות על ידי נגישות של כל אחד למערכת הבריאות.
אם נשוב לאינדיוידואל, הסבל הקיומי כאמור הוא נתון מבחינתו ומעבר לשליטתו המיידית .
סבל מסוג אחר שקיים מכונה ה׳הסבל הנוירוטי׳.
סבל נוירוטי הוא בדיוק הסבל שנובע מהנסיון שלנו להמנע מסבל קיומי, לשלוט בבלתי ניתן לשליטה.
פעולת ההאשמה העצמית וההתבוססות בה נותנת לנו את האשליה שאנו ״עושים משהו בנידון״ ומבצעים ״תיקון״.
למעשה, עצם ההאשמה העצמית הזו גם פוגעת בערך העצמי שלנו, וגם באופן פרדוקסלי מחלישה את היכולת שלנו להשאר ממוקדים בפעולה שיכולה לשנות או להפחית את הגורמים לסבל הקיומי בעולם.
את האמונה האשליתית בכך שהאשמה עצמית היא הפתרון המיידי לסבל הקיומי שלנו ולתחושת חוסר האונים ניתן להמיר באמונה האמיתית בעיני ש״ כל אדם עושה את הכי טוב עבור עצמו בכל רגע של חייו בנסיבות חייו הנתונות לו״.
התנאי לקבלת האמונה החדשה הזו היא היכולת שלנו לחבק את חוסר האונים שלנו, ולקבל קבלה רדיקלית את נסיבות חיינו בעבר או בהווה שלעיתים מסבות לנו סבל רב.
מתוך אמונה חדשה זו, גם כשנראה לנו משל שילד הוא "עצלן" ו"אינו מממש את הפוטנציאל שלו" הרי שבהתבוננות עמוקה יותר נראה שהילד הזה חסום באופן כלשהו, רגשית, קוגנטיבית או מסיבה אחרת מלעשות את המצופה ממנו.
אפילו במקרים קיצוניים של הומלס שזרוק ברחוב, במבט ראשון נשפוט אותו ונבקר את ההתנהלות הכושלת שלו.
ואולם אם נתבונן לעומק נגלה שככל הנראה בנסיבות חייו של אותו אדם ויכולתו להשתמש במשאבי הקיום סביבו, להיות הומלס הוא הפתרון הטוב ביותר שמצא האדם עבור עצמו כרגע כדי להתמודד עם מצבו.
בניגוד למחשבה המקובלת, הקבלה הרדיקלית של עצמנו ונסיבות חיינו בעבר ובהווה אינה מובילה לפסיביות אלא להיפך – הקבלה העצמית מפנה את התודעה שלנו והאנרגיה שברשותנו מניהול ההאשמה העצמית וההתסקות בסבל הנוירוטי הפנימי אל עבר שינוי ופעולה בעולם החיצוני.
לעיתים ההתמודדות עם הסבל הפנימי הנוירוטי שלנו לוקחת לנו כל כך הרבה אנרגיה ופניות כך שכאשר אנחנו מגיעים אל העולם החיצוני אנחנו מגלים שהרבה ממשאבי האנרגיה שלנו אינם פנויים וכך הפעולה שלנו בעולם הופכת להרבה פחות אפקטיבית.
אחד ממטרותיו המרכזיות של התהליך הטיפולי על כן הוא לתרגל קבלה עצמית רדיקלית, לכבד ולחבק את חוסר האונים שלנו מול גורמים וכוחות גדולים מאיתנו, ולהפרד מתודעת החטא וההאשמה העצמית שעל פיה כאמור ׳אם אנו סובלים כנראה שעשינו משהו רע׳.
כך שואפת הפסיכותרפיה לפנות את האנרגיה הנפשית הפנימית שלנו מנסיון לשלוט בבלתי נשלט אל פעולה ושינוי של הניתן לשינוי בעולם.
